טרור תקשורתי

שמאלנים, תרגיעו את עצמכם. למן בנימין בן-אליעזר שתהה, תבע, מדוע לא יורים, ולא ח"ו ברוצח ברגותי שידיו מגואלות ברצח עשרות יהודים ואותו ביקש פואד לשחרר "מתוך הנחה שיציאתו לחופשי תוביל לבחירתו לראש הרשות הפלשתינית ואולי... לשלום", כלומר חמישה מאסרי עולם בכלא זה בגדר המלצה זמנית בלבד. והנשיא שמעון פרס שקבע "כי זה אחד האירועים החמורים ביותר שידעה המדינה", לא הרציחות היומיומיות של יהודים שבאו בעקבות הסכם אוסלו שהוא היה המוציא והמביא שלו, לא הפריעו לו כל הבוגדים שבאו מקרב השמאל,הוא לא קץ בידידיו משכבר הימים מקרב האויב הערבי, הוא לא מוצא דופי במפגיני בילעין ונעלין הקבועים שפוגעים קשות בחיילי צה"ל (שני חיילים איבדו כל אחד עין מפגיעת אבן). חורצי הלשון של הצבא והמשטרה והפרקליטות והתקשורת, תירגעו. מהדורות החדשות, המאמרים והברבורים, עוסקים אך ורק ב"מתפרעים", וזה כבר סימן לא טוב. אמת שהם הנושא החם של החדשות בדרך כלל, אך כאשר זה מופיע באופן מתוגבר, אי-אפשר שלא להיזכר בימים של טרום עקירת גוש קטיף, אז עסקה התקשורת עם שאר המרור הקשור אליה ושלל מרואייניה, ב"חיזוי" מלחמת אחים שלא אירעה, בחומצה ש"נזרקה" על שוטרים ושלא הייתה אפילו גזוז, וכל זה כדי להכשיר את הגירוש ולהשניא את המתיישבים. סיפור ישן הסיפור הזה איננו חדש. יצחק רבין בספרו "פנקס שירות" מכנה את ההתנחלויות ביש"ע "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" (עמ' 551). כאשר החלו לדבר על אוסלו, יעצו לרבין יועציו שכדי לאפשר את פינוי ההתיישבויות יש צורך להבאיש את ריחם של המתנחלים בעיני הציבור הישראלי ולצייר אותם כפורעי חוק. כאן נכנס השב"כ לתמונה והפעיל את סוכניו ביתר שאת, סוכנים ההופכים לפרובוקטורים ומעודדים פעילויות אלימות של מתנחלים נגד ערבים ונגד רשויות החוק, כאשר חלום השלום פומפם לתושבי ישראל, הציבור הדתי הלאומי סומן כאויב והתקשורת והמשטרה השתלחו נגדו בעוצמה. אבישי רביב נכנס לפעולה ונשלח לקריית ארבע. הוא התחיל בעשרות פעולות פרובוקציה, חלקן בשיתוף פעולה עם כתבים מסוימים בטלוויזיה הישראלית. כל התיקים הפליליים נגד אבישי רביב שנפתחו על-ידי המשטרה (שלא ידעה על היותו סוכן שב"כ) נסגרו בהוראת פרקליטת המדינה דורית ביניש. כאשר הוא היכה במוט ברזל את תמר גוז'נסקי, עצרו בעדה מלהגיש תלונה. בפעולות מתואמות של הממשלה והשב"כ התחילו להזין אז בידיעות על "אלימות הימין". בדיוק כמו היום. צמד המילים "תג מחיר" תפס כותרות, אבל הרושמים לא נתפסו, אולי הכותב הוא ערבי? אולי איזו "אשת לפידות" מנשות "ווטש" הידועות, או אחד מאנשי הרוח הרעה של השמאל? איש הרי לא ראה ואיש לא שמע. אז איך טופלת משטרת המחשבות אשם על קבוצה מסוימת? לא ראינו את היאחב"ל נמרץ כל-כך כאשר מגיעים מחו"ל תומכי טרור ערבים המציקים למתנחלים, לא ראינו אותו נמרץ כל-כך בתפיסת מרצחים ערבים. הרצון לרצות את התקשורת, את השמאל, מטעין אותו בסוללות, ממריץ אותו לקרב חסר שוויון. תעמולה מכוונת תעמולה מוגדרת על-ידי פסיכולוגים חברתיים כמאמץ מודע להשפיע על דעותיהם של בני אדם בדרך מניפולטיבית. זאת על-ידי הצגה חד-צדדית או שקרית של המציאות והסוואת העובדה שזו תעמולה. וכך נעשה מדי יום כאן אצלנו, על-ידי תקשורת שיש לה שליטה מוחלטת על מוחו של כל אזרח. וכך בורות היא כוח, אמת היא שקר, ומציצת דם המתיישבים הפכה לחלק מהכיף שלכם - קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, איזה טורקי קטן וקדימה, מתעלקים. מעצר מינהלי, הרחקה משטחי יהודה ושומרון, הרס הבתים - הכל כשר. השמאל מיטיב לעשות את העבודה. איש אינו "חומל" על פעוטים שייוותרו ללא קורת גג, על הרחקת אבות מיו"ש, מהבית ומהמשפחה. אחידות דעה. ואין חורג מהשורה. ביאליק כתב על זרזירי העט: (ראיתיכם שוב בקוצר ידכם) "ומי השליח בכם להקת חורצי עט ולשון עדת נגועי אלקים אכולי משטמה ומזי קנאה לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את בשרכם ולפגל עליכם כל קודש בהבל פיהם ובמגע אצבעם?"