דמוקרטיה,
חופש הביטוי, סתימת פיות, נקמנות ועוד סיסמאות... הציבור שכח כי מדובר בערוץ מסחרי, ואת בעלי המניות מעניין בשורה התחתונה - שורת הרווח. האם הערוץ רווחי אם לאו. פילנתרופיה, תרומה לקהילה ועוד - אלה אינם שיקולים מסחריים, התקשורת המסחרית מפסידה ולכן אינה יכולה לשלם את התגמולים למדינה.
שיעור ראשון בכלכלה: אם העסק בקשיים, מפסיד - או שיתייעל או שייסגר. אנו עדים למשכורות עתק המשולמות לעובדי הערוץ מחד-גיסא, ומאידך-גיסא לא התבשרנו על תוכנית התייעלות, תוכנית הבראה. אנו כן עדים להטחות האשמה על הממשלה, ועדת הכלכלה של הכנסת וראש הממשלה. לא נשמעה ביקורת נגד מנהלי הערוץ ונגד בעלי המניות, על ניהולם הכושל. גם לא התבשרנו על פיטוריו של מאן דהוא בגלל התוצאות העסקיות הכושלות.
סכנה לעצמאות התקשורת והעיתונאים אני כן רואה סכנה ביום שבעלי המניות יהיו חייבים לנושים, ובמקרה זה הנושים הם פוליטיקאים. היום יבואו לקראתם של בעלי המניות, מחר הם יהיו חייבים להם. פה טמונה הסכנה לעצמאות התקשורת ולעצמאותם של העיתונאים, כפי שחז"ל הטיבו לבטא זאת: "בעל המאה הוא בעל הדעה".
בישראל התקשורת רב-ערוצית, מגוונת ופלורליסטית. ערוץ אחד יותר/פחות, אין זה מעיד על פגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי. לפני שני עשורים המדינה התנהלה עם ערוץ תקשורת אחד ויחיד, ערוץ 1,
רשות השידור. אז לא נשמעו טענות או חששות כי המדינה סותמת פיות, פוגעת בתקשורת החופשית ומסכנת את הדמוקרטיה. אבל היום ההצהרות הפופוליסטיות נשמעות השכם והערב וכל מטרתן היא להפחיד ולאיים.
לא אחת אני שומע: "אפשר לפרוס את החובות", ואני שואל האם זו מדיניות שתונחל על הכלל עד רמת הפרט/האזרח. מדוע המדינה צריכה לבוא לקראת הטייקונים, בעלי ההון, בפריסת חובות, ואנו כאזרחים צריכים לממן זאת מכיסנו. המחאה החברתית שהובילה את המאבק לצדק חברתי והתקשורת שנטלה חלק נכבד במאבק - חובה עליהן לכבד את הכלל "נאה דורש נאה מקיים".
