מה משותף ל
דפני ליף, סתיו שפיר וטניה רוזנבליט? כולן מחו על משהו צודק. שלושתן מהוות סמל למחאה חוצה מגזרים, לצדק חברתי. הראשונות בתחום הכלכלי, השנייה במובן החברתי ממש.
הקמפיין בנוגע להדרת נשים בזמן האחרון יצא מכל פרופורציה. זה מתחיל בכמה צוערים שמבקשים לצאת בזמן שחיילת שרה על הבמה, המפקד מסרב, הם בשלהם, והוא בשלו. הם מודחים מקורס קצינים. זה נמשך גם אחרי כן.
הנשים יושבות מאחור באוטובוסים של החרדים. קווי המהדרין - כאלו הם. מוסכמה חברתית. אלא מה? שלאנשים שלא נמנים על קהילות הקודש מוצאים בסידור הישיבה הזה פגיעה בכבודה של האישה. וואלה יופי. בתמורה, ניתן לתת לרב אלישיב להלביש את כל בנות ישראל בצניעות מוקפדת, ויישבו איפה שיישבו.
לרוזנבליט, כמו לליף ולשפיר, גם לה אג'נדה נסתרת בחשיפת העוול. זו לא הדירה היקרה, זו לא ההדרה. העיקר המטרה. להכפיש. פעם זה את הקפיטליסטים החזיריים, פעם זה את החרדתיים, שנמנעים מחזירים.
אחרי הקיץ התחילו לדבר על ואקום שקיים במישור הפוליטי, של מנדטים של ארבע מאות אלף מוחים שדורשים שינוי חברתי. את המנדטים גרפה כנראה העבודה. כבר עכשיו מתחילים לדבר על חור פוליטי בנושא הדת במדינה. "עם שלם" של הרב אמסלם היא נחמדה, אבל לא אליה מובילה התקשורת. אולי שוב "העבודה"? אולי בנו של לפיד? בעזרת ה', יהיה בסדר.
