קים איל רבין

אין לך מראה מבריקה ומצוחצחת יותר להציב בפניה של התקשורת הישראלית הצבועה מאשר אירועי מותם של מנהיגי קוריאה הצפונית, אלילי העם, אז והיום. מותו לפני ימים מספר של הדיקטטור הצפון-קוריאני, קים ג'ונג איל, טקסי האבל וההתייפחות ההמוניים והמאורגנים היטב, ומנגד, הלעג הסמוי והמתון-משהו הפעם הזו של התקשורת הישראלית, מחייבים לשוב ולהתבונן במה שהתחולל כאן באמצע שנות ה-90 של המאה שעברה. בחודש יולי, 1994, הלך לעולמו הרודן הקודם, אליל העם, קים איל סונג, אביו של אותו ג'ונג איל, המת הטרי, אשר ירש אותו. הלעג של התקשורת הישראלית באותה עת להמוני העם הצפון-קוריאני עלה על גדותיו. רשתות הטלוויזיה שלנו מלאו התמוגגות של בוז אל מול ההמון הקוריאני המתאבל בפקודה, או שלא בפקודה, על מנהיגו האלילי הנערץ. הגיחוך ושעשועי הצחוק עד מיאוס פרצו מן האולפנים לנוכח התופעה הסוציו-אנתרופולוגית המוזרה הזו של פסיכוזה קולקטיבית מאורגנת היטב, המקיפה עם שלם, כאשר "משורה יציל רק המוות". והנה, מבלי שים לב, את עצמה גיחכה לדעת אותה תקשורת ישראלית רדודה וצבועה. לכאורה, היא הביטה בביקורת נלעגת ובבוז הרחק וחוצה, אך למעשה היא כיוונה בבלי דעת עמוק-עמוק פנימה, אל נבכי נפשה ורוחה שלה עצמה ועם זאת נחשפה לעיני כל במערומיה הקליניים, הפסיכו-קולקטיביים.