סיפורם של יוסף ואחיו, המשתרע על לא פחות מארבע פרשות שלמות, הינו עלילה מרתקת ומרגשת עד דמעות. ברם, במקביל לאותו סיפור, התורה אורגת לנו סיפור אחר המתאר את תהליך בירור זהותו של מנהיגם של אחד עשר האחים. תהליך זה יכול להוות מדריך רציני ביותר בהבנת המנהיגות והאפיונים הדרושים ממנהיג.
כבכל תסריט משובח, שני המסלולים הללו, בסופו של דבר מתמזגים ויוצרים את הקליימקס של העלילה שהיא בפרשת 'ויגש'. הבה נתמקד הפעם, לא בעלילה הראשית, אלא במשנית - נושא המנהיגות, שבנוסף להופעתו בתורה תפס מקום מכובד ביותר בלימודי ההיסטוריה, מדעי המדינה ומנהל עסקים בשנים האחרונות.
למרות שבימינו אנו רוב החוקרים טוענים שמנהיגות אפשר ללמוד, קרי, שהיא אינה תכונה המורשת מלידה, נראה לי שבתהליך בחירת מנהיג האחים לא לכולם היה סיכוי שווה - וזאת אכן מסיבה גנטית. ומדוע? כי לאף אחד מהאחים שהיו בני האמות, ושקיבלו יחס מזלזל מבני לאה, לא היה סיכוי להיות מנהיגם של האחים.
מבין הבנים של נשות יעקב הקרב מלכתחילה היה אמור להיות בין בכורה של רחל - יוסף - לבין בכורה של לאה - ראובן. אחרי מכירת יוסף המתמודדים שנותרו על הנהגת "הדור הבא" היו ארבעת בניה הבוגרים של לאה, מכיוון שיששכר, זבולון ובנימין היו צעירים מדי - ומי שנותר היו ראובן, שמעון, לוי ויהודה.
עוד לפני מכירת יוסף נראה ששמעון ולוי פסלו את עצמם לכתר המנהיגות. ומדוע? בפרשת שכם שמעון ולוי הרגו את כל הזכרים בעיר, על כך שידעו על מעשהו של שכם, נשיא ארצם - ששכב את דינה - לא דנהו. מפני זה כולם התחייבו הריגה ע"פ הרמב"ם (הלכות מלכים, פ"ט, ה' יד), תגובתו של יעקב הייתה שונה, אולי מפני שעדיין לא הייתה ידו של ישראל על העליונה בארץ הקודש, קרי, לא היה עדיין מלך בישראל. ואולי מכיוון שלא כל אנשי שכם נחשבו לאחראים לאותו מעשה נבלה, היה על שמעון ולוי להסתפק בהריגת שכם בלבד (זו דעתו של הרמב"ן). בכל מקרה, בהיותו על ערש דווי, קילל ישראל את אפם של שמעון ולוי, "כי באפם הרגו איש" (בראשית מט, ו). המילה "איש" הינה רמז, ע"פ רש"י, ל"חמור ואנשי שכם".
יש לציין שעקב מעשהו של ראובן בבלהה הוא לא גורש מבית אביו. אדרבא, התורה מייד לאחר אותו חטא מונה התורה את שמותיהם של בניו של יעקב כך: "בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבולון" (בראשית לה, כג). לכן, למרות חטאו לאביו, ראובן עדיין נותר "במירוץ" המנהיגות של המשפחה. למרות אי פסילתו, ראובן אכן "חטא" במימד המנהיגותי בכך שהפר את הכלל הגדול של כל מנהיג - לעולם אל תפעל לטובתך כאשר באותו אקט אתה פוגע באינטרסים של אחד מן הקבוצה. וקשור לכך - אין לך הזכות לנצל את מעמדך בקבוצה כדי להעדיף את עצמך מעל שאר החברים בקבוצה.
מנהיג חייב להיות תמיד חלק מן הקבוצה כעת הגענו לדותן, כאשר מעמדו של ראובן מעורער, אך לא נפסל, ורק יהודה עומד כנגדו. כאשר שמעון ולוי תכננו להרוג את יוסף התורה העידה לזכותו של ראובן שהוא התנגד למזימתם "וישמע ראובן וַיַצִלֵהוּ מִיָדָם וַיֹאמֶר לא נַכֶנוּ נָפֶש" (בראשית לז, כא). ברם, פה נתגלתה גם חולשתו המנהיגותית של ראובן, כי מנהיג חייב תמיד לדבר אל חברי הקבוצה בלשון "אנחנו" - כדי שכולם יחושו שהם מאוחדים בהשגת מטרתם המשותפת. ומה היה משפטו הבא אל ראובן? "אַל-תִשְפְּכוּ-דָם הַשְלִיכוּ אֹתו אֶל-הבוֹר...וְיָד אַל-תִשְלְחוּ-בוֹ" (שם, כב). הוא פנה אל אחיו, לא כ"אנחנו" אלא כ"אתם", ובכך הוציא עצמו מן הקבוצה ומלהיות מנהיגה, לפחות באותה עת גורלית.
ועוד, כאשר האחים הפשיטו את יוסף, השליכו אותו לבור וישבו לאכול לחם, ראובן - ברגע קריטי זה - נעלם! ע"פ רש"י היה זה אחת משתי סיבות - "הגיע יומו לילך ולשמש את אביו דבר אחר עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו". כל אחת משתי הסיבות מבארת שיקול דעת פגום בצורה קשה. הרי באירוע הזה עמד גורלו של יוסף על הכף בין אם ראובן פרש מאחיו לפני שיהודה הציע לא להרגו ובמקום זה למכרו, ובין אם הוא פרש מיד אחרי שיוסף נזרק לבור (ע"פ עצתו של ראובן, שהתכוון לחזור מאוחר יותר ולהשיבו לאביו) היה עליו להיצמד לאירוע ולא לנטוש את אחיו בשום פנים אופן. הרי חיי אחיו היו בסכנה גדולה. זו הייתה טעותו הגדולה - ומקורה בחוסר שיקול דעת נוראי.
כנראה שראובן פרש לפני שיהודה הציע למכור את יוסף. כי לא יתכן שיהודה יציע את הצעתו הנוראה בנוכחות ראובן - ללא שמיעתנו את התנגדותו של ראובן. לזכותו של ראובן יש לומר שהוא, כראוי למנהיג, ראה את הנולד, קרי, שפגיעה ביוסף תגרום צער רב לאביו. אך הוא לא שיתף את אחיו בתחושה זו, אלא רק הביע אותה מאוחר מדי, כאשר יוסף כבר לא היה בבור. אז הוא קרע את בגדיו ואמר לאחיו "הַיֶלֶד אֵינֶנוּ ואֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא" (שם, ל). תרגום ע"פ רש"י: "אני אברח מצערו של אבא". ולכן מנהיג חייב להיות יותר חכם מרוב חברי הקבוצה, קרי, לראות את הנולד טוב מהם. ובנוסף, חובתו לשכנע אותם ללכת בדרך שהוא רואה כנכונה. ראובן נכשל בשכנוע אחיו ויהודה נכשל בראיית הנולד. ועוד, ראובן התכוון להוציא את יוסף מן הבור "ולהשיבו אל-אביו". ברם, מנהיג חייב לפעול במסגרת החברה ולא לבצע פעולות ללא הסכמת הקבוצה, ובטח שלא מאחורי גבה.
מנהיגות המבוססת על שקר - פגומה עד פסילה בהעדרו של ראובן, יהודה תפס מיד את מושכות המנהיגות. הוא הציע "אל-אחיו" (ביטוי שבולט בהיעדרותו בתיאור הפצרתו של ראובן לאחיו לא להרוג את יוסף), רעיון "רחמני" שגם יביא להם תועלת כספית: "מַה-בֶצַע כי נַהֲרֹג את-אָחִינוּ...לְכוּ וְנִמְכְּרֶנוּ לַיִשְמְעֵאלִים" (שם, כו-כז). יהודה דיבר בלשון "אנחנו" לא "אתם". הוא הציע עצה ופעל כדי שהיא תתקבל על-ידי כולם -- וכדי לוודא שהיא תתקבל וכולם יהיו שותפים לה -- שיפר אותה בכך שלכל אחד יהיה רווח אישי מאימוצה.
אחרי שהאחים חזרו הביתה עם כתונת הפסים טבולה בדם, ורימו את אביהם, הם ראו את תגובתו הנוראה - שיעקב התאבל על-בנו ימים רבים "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (שם, לז, לה). הם הבינו את גודל עוונם, אך להודות במעשיהם לא היה לאף אחד מהם אומץ. ולכן הם האשימו את מנהיגם שם בבור - את יהודה - שבעיוורונו כלפי השפעת המעשה על אביו הציע להם למכור את יוסף. כל האחים חטאו במכירת יוסף בצורה זו או אחרת. ברם, יהודה וראובן הוסיפו חטא על פשע כאשר הם רימו את אביהם. מנהיגות המבוססת על שקר היא פגומה עד פסילה.
ופה באה פרשת יהודה ותמר שמתחילה עם פרישתו של יהודה מאחיו: "וַיֵרֶד יהודה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח, א). רש"י מסביר את המצב כך: "הורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך". יהודה הבין את גודל כישלונו, וויתר על מעמדו ופרש מאחיו - כפי שראוי שכל מנהיג יעשה כאשר הוא מאבד את אמון הקבוצה.
מנהיג לעולם לא מאשים את הקבוצה כעת ראובן וגם יהודה נמצאים חסרים - כי שניהם אינם מנהיגים ראויים. ברם, מנהיגים נולדים לעתים בעת משבר, וכך התפתח הדבר במשפחתו של יעקב. הרעב אילץ את האחים לרדת מצרימה לשבור בר. יוסף התעלל באחיו כדי להחזירם בתשובה. תגובתו של ראובן לאותן התעללויות הייתה נכונה עובדתית אך שגויה מנהיגותית. "וַיַעַן ראובן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אמרתי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶחֶטְאוּ בַיֶלֶד ולא-שְמַעתֶּם וגם-דָמוֹ הִנֵה נִדְרַש" (בראשית מב, כב). ומה הייתה תגובתם לגערתו? כלום, כי מנהיג לעולם לא מאשים את הקבוצה. באשמות אין תועלת ואינן מובילות לשום מקום ראוי. הן לבטח לא מקדמות את מעמדו של הטוען לכתר המנהיגות. בנוסף, האשמות פוגעות בדבק החברתי של הקבוצה, כי הן מעצימות את ה"אתם" במקום את ה"אנחנו". עוד כשלון לראובן.
יוסף דרש שהאחים יביאו את בנימין אליו - בקשה שהם ידעו שאביהם יסרב לה. בחזרתם הביתה, כדי לשכנע את יעקב להפקיד את בנימין תחת כנפו הצהיר ראובן: "את-שני בָנַי תָּמִית אם-לא אֲבִיאֶנוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לז). זו הצעה מטופשת ביותר. איזו תועלת תהיה ליעקב אם אחרי העדרו של בנימין הוא ימית את נכדיו מראובן? פזיזותו של ראובן, שעבורה שלל ממנו יעקב את בכירתו לפני מותו, בלטה פה - כפי שהיא בלטה במעשה בלהה. והיא בלטה כפליים, כי בהצעתו להמית את שני בניו, ולא אחד בלבד, ראובן - ללא כוונה - הודה שהוא היה אחראי גם להעדרו של יוסף.
יהודה מפגין מנהיגות אצילית ובעלת גבורה לעומתו, יהודה הניח לאבא "עד שיכלה פת מן הבית כי אז ישמע" (רמב"ן, בראשית מב, לז). ורק אז הציע יהודה ליעקב: "שִלְחָה הַנַעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה ולא נָמוּת...אנכי אֶעֶרְבֶנוּ מִיָדִי תְּבַקְשֶנוּ" (מג, ח-ט). יהודה פעל בבגרות, אחריות וחכמה - וכך זכה בביטחונו של אביו. מנקודה זו זכה יהודה לכתר המנהיגות של המשפחה, והוא זה שהוביל את אחיו מצרימה עם בנימין. שיאו המנהיגותי בא כאשר הגביע נמצא באמתחתו של בנימין. באומץ רב הוא ניגש למשנה לפרעה והציע את עצמו כעבד ליוסף כדי שבנימין יוכל לחזור לבית אביו.
מנהיגותו הייתה מיידית, אצילה, בעלת גבורה והקרבה עצמית. הדבר היחיד שהיה חסר בה, וגם היא תופעה מנהיגותית חיונית, היא שמעולם הוא לא אמר ליוסף את המילה הפשוטה והחשובה מכל שהייתה יכולה לסגור את האיבה בין שני האחים, בין שני המנהיגים - "סליחה".
מעמדו העליון של יהודה כמנהיג המשפחה בדורו ומעמדו של שבט יהודה לעתיד קיבל תוקף רשמי כאשר ישראל בירך את בניו לפני מותו. ליהודה אמר "יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיבֶיךָ יִשְתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ...לא-יָסוּר שֶבֶט מִיְהוּדָה" (בראשית מט, ח, י). החלטה זו של ישראל מחזירה אותנו לסוגיה הראשונה: האם מנהיגות היא תכונה גנטית או שמא היא מידה שנילמדת? שוב, ע"פ ניסיונם של חוקרי הנושא, היא מידה הניתנת ללמידה.
העובדה שבהיסטוריה היהודית שבט יהודה הצטיין במנהיגים גדולים - מיהודה עצמו, לכלב בן יפונה, לנחשון בן עמינדב, לבועז ועד לדוד המלך - מראה שכאשר ישנה ציפיה מסוימת ממגזר כלשהו, הוא נוטה לפעול כדי לממש את אותה ציפיה. ברם, עדיין יש לשאול: מדוע מלכי ישראל - כולם - חייבים לבוא מזרעו של דוד, כי הרי אין לנו ערבות לכך שכל צאצאיו יהיו מנהיגים גדולים.
יהי רצון שמנהיגי העם בימינו אנו יאמצו את הכללים שלימדה אותנו תורתנו הקדושה דרך הפרשות העגומות והקשות של שלהי ספר 'בראשית', ובמיוחד את הכלל - לא להבטיח לעם דבר מסוים ולאחר בחירתם להפר את מילתם. כי העם והקב"ה לא סובלים מנהיגות שקרית.
