בימים אלה אנו חוגגים את חג החנוכה, ומוטחות האשמות כבדות בתקשורת נגד היהדות בעניין הדרת הנשים. דווקא בימים אלה ראוי להיזכר בספר יהודית העוסק באשה גיבורה ודמות מופת ביהדות. בטעות ספר יהודית משוייך לחג החנוכה, וזו סיבה נוספת לעסוק בו דוקא עכשיו.
על-פי המסורת היהודית, בין סיפורי החנוכה מופיע סיפור גבורתה של יהודית. האמת היא שהרקע של סיפור זה היא התקופה הפרסית, כפי הנראה בימי ארתחשסתא השני. בסוף ימיו של ארתחשסתא השני, בשנת 366 לפני הספירה, פרץ מרד כללי בממלכה. מרד זה היה גדול כל כך, שהמלך איבד מחצית הכנסותיו. רב הדימיון בין הרקע המדיני שבספר יהודית ובין הקורה בימי ארתחשסתא השני. המנהגים, הגזירות, הגיאוגרפיה, האתנולוגיה, המשטר הצבאי, הנוהג המדיני, היחס בין ישראל שביהודה לשכניו—כל אלה פרסיים הם ולא על תקופת יוון הם מראים אלא על תקופת פרס. בנוסף, יש ציון זמן בספר יהודית המתייחס לבני ישראל: "כי מקרוב עלו מן הגולה". ציון זמן זה מעיד כי מדובר בתקופת האימפריה הפרסית. לפיכך, מסיקים החוקרים שספר יהודית נכתב כולו בתקופת מלכי פרס, וממילא אינו קשור למלחמות ביוונים ולחנוכה. 'אשור' בספר יהודית הוא פרס, ו'נבוכדנאצר' הוא ארתחשסתא השני.
סיפור המעשה ארתחשסתא השני שלח את אולופרנא, שר צבאו, לדכא את המרד כאמור במערב הממלכה. צבאו של אולופרנא כלל מאה ועשרים אלף חיילים ושנים-עשר אלף פרשים דורכי קשת. לפני הגיעו אל יהודה היו לו הצלחות כבירות בשדה המערכה. פחדו נפל על יושבי החוף והם שלחו אליו מלאכים לומר דברי שלום (למעשה דברי כניעה מוחלטת). ישראל, לעומת זאת, צמו צום גדול, זעקו אל השם ונערכו למלחמה. אולופרנא מברר מי העם הזה הנערך למלחמה, ואחיאור, ראש כל בני עמון, מספר לו על ההיסטוריה של עם ישראל ועל כך שאם הם לא חוטאים, השם הוא מגינם. מסיבה זאת, אחיאור מייעץ לאולופרנא לא לצאת למלחמה בבני ישראל. אולופרנא בז לאחיאור ולאלוהי ישראל ומחליט לצאת למלחמה. צבאו מאז גדל למאה ושבעים אלף חיילים ושנים-עשר אלף פרשים. אולופרנא שומע לעצת בני עשו, נשיאי מואב, וסגני חבל הים, לוכד את מקורות המים של העיר היהודית בתוליה ומטיל מצור על ישראל.
בני ישראל הנצורים והצמאים החליטו לחכות עוד חמישה ימים לפני שיכנעו לצבאו של אולופרנא. בעיר זו גרה אלמנה בשם יהודית והיא הייתה יפת תואר וטובת מראה. יהודית פנתה למנהיגי העם ואמרה להם שהיא מתכוונת לטפל בעניין. יהודית פונה להשם לעזרה, היא מורידה את בגדי אבלותה, לובשת בגדי שמחה ועונדת תכשיטים כאשר עשתה בימי מנשה בעלה. היא בתחבולה באה לפני אולופרנא ומציעה לו לקבל את דברי אחיאור ולהמתין שבני ישראל יחטאו ואז השם יתן אותם בידיו. יהודית, כמובן, מציעה את שירותיה בתור מרגלת לטובת אולופרנא שתגיד לו מתי בני ישראל חטאו וזה הזמן הנכון לתקוף אותם. אולופרנא נשבה בקסמיה ומקבל את הצעתה.
לאחר ארבעה ימים, אולופרנא עשה משתה לעבדיו והוא מזמין את יהודית לבוא לאכול ולשתות עימם מתוך כוונה להתייחד עימה. יהודית באה למשתה ואף שתתה ואכלה. אולופרנא שנדלק על יהודית שמח מאוד ושתה הרבה מאוד יין "כאשר לא שתה מימיו ביום אחד מאז היולדו". יהודית נותרה לבדה באוהל עם אולופרנא והוא "כורע על מיטתו, כי שטפו היין". ואז היא לקחה את חרבו וכרתה את ראשו. היא שמה את ראשו בתוך תרמילה ויצאה חזרה לעיר היהודית בתוליה. אנשי בתוליה הוקיעו את ראשו של אולופרנא על החומה, ותקפו את צבאו. כיוון ששמעו על הנעשה, ברחו כל חיילי אולופרנא ובני ישראל היכום מכה גדולה.
ספר יהודית מסיים בכך: "ורבים היו אשר חשקו בה, ואיש לא ידעה כל ימי חייה מן היום אשר מת מנשה בעלה ויאסף אל עמיו". היא מתה בגיל 105 ונקברה במערת מנשה בעלה. הסיבה שהיא סירבה להנשא בשנית היא שלפי היהדות אם אישה נטמאת לבעלה (הכוונה: הייתה לאיש אחר), אפילו לאחר מותו, לאחר תחיית המתים היא לא תוכל לחיות איתו. ויהודית, שידעה זאת, בחרה שלא להטמא לבעלה ולחיות יחד איתו לאחר תחיית המתים. לנוכח הנס, אחיאור העמוני מל את בשר ערלתו, התגייר, והצטרף לעם ישראל.
לעניות דעתי, ספר יהודית בא ללמד אותנו, שעל-פי היהדות, אישה יכולה להיות גיבורה ומושיעה, ועדיין לשמור על צניעותה ונאמנותה לבעלה. זו גם ההזדמנות ללמוד, שבמהותה, היהדות אינה מדירה נשים.
