נשיאת בית המשפט העליון
דורית ביניש, בנאום בכנס משפטנים, האשימה חברי כנסת "ושר אחד" (הכוונה לשר
עוזי לנדאו) בהסתה נגד בית המשפט העליון, וזאת מטעמים פוליטיים. אם אכן ביניש מאמינה באמת ובתמים שבית המשפט העליון - ובג"ץ - אין בהם צל של הטיה פוליטית או אידיאולוגית, מצבנו עוד יותר חמור: שופטינו עיוורים, כושר השיפוט שלהם לקוי.
את התופעה הזאת אנו מכירים מהתקשורת, שאינה מודעת כלל להיותה עוינת. גם ברוני התקשורת מתלוננים שהכנסת מתנכלת להם, וממילא - כמובן - לדמוקרטיה ולחופש הביטוי כערך מקודש. ולא עלה כלל על דעתם שדווקא הם פוגעים בדמוקרטיה יותר מן האחרים, בהשליטם כאן את הדיקטטורה של המיקרופון!
איך אפשר שלא לראות שכל עורכי העיתונים ורשתות הרדיו והטלוויזיה שייכים ל-"מחנה השלום", ועימהם בעלי התוכניות, הפרשנים ומרבית המגישים? וכל אלה מזמינים דרך שיגרה מומחים, אקדמאים, חוקרים, מזרחנים ודעתנים מכל סוג ומין - כולם מאותו הצביון? וכמה הם בציבור? 15% ? 20% - גג ! אם המצב הזה נראה לאדוני התקשורת, כמו לנשיאת בית המשפט העליון, דמוקרטי לעילא, אין זה אלא משום שהם, ואותם עשרים האחוזים אשר איתם, נחשבים בעיני עצמם ל-100%, כלומר - מאה אחוז מן "הציבור הנאור", שרק הוא ראוי להישמע, רק אותו סופרים. השאר - שקופים, אספסוף חסר פרצוף.
ומכאן, לפסגת הציניות: התקשורת האנטי-דמוקרטית הזאת, השייכת למחנה אחד בלבד בוויכוח הציבורי, מחנה המיעוט - היא הצורחת "הדמוקרטיה בסכנה", כאשר נעשים הצעדים המהוססים הראשונים להכניס קצת דמוקרטיה למערכת ולהעניק קורטוב של ביטוי גם לדעת הרוב. מה זה אם לא "הקוזאק הנגזל" כשהוא, הגזלן, זועק 'גזלו אותי'?!
משום מה, מכל הדימויים האפשריים בחרה הנשיאה ביניש בנאומה דווקא בדימוי הזה כדי לתקוף את הח"כים, יוזמי החקיקה המתקנת החדשה. הם, כביכול, הקוזאקים, הם האנטי-דמוקרטים ודאגתם לדמוקרטיה - כוזבת. אין צריך לומר שלעומתה, אותם חברי הכנסת, ועימהם רוב העם, משוכנעים שהבג'ץ הינו בלתי מאוזן והשקפות העולם של חבריו הן מעור אחד בלבד, עורו של המיעוט. ואם אכן זה המצב, אזי זעקתה בשם האיזון והדמוקרטיה, כביכול, היא היא זעקת "הקוזאק הנגזל".
הרי לנו שניים שרואים זה את זה כ"קוזאק הנגזל", ובמצב כזה מוטב שתדברנה העובדות.
הפרופסור
זאב שטרנהל כתב ב
הארץ במאי 2001, כשמלחמת הטרור הייתה בעיצומה:
"לרבים בישראל אין ספק.. בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות".
כשנכתבו ופורסמו הדברים היה ברור לכל ילד, שמה שהפרופסור כינה " התנגדות מזוינת" ו"מאבק" היה הטרור הרצחני שעלה לעם ישראל, מאז אוסלו, למעלה מ-1500 נפש.
בשנת 2008 שטרנהל נעשה מועמד לקבלת פרס ישראל ו"הפורום המשפטי" עתר לבג"ץ לפסול את המועמדות בגלל הדברים האלה. בפני העותרים ובג"ץ היה מונח התקדים של פסילת שמואל שניצר מלקבל את פרס ישראל, פובליציסט מובהק מן הימין כפי ששטרנהל מככב בשמאל הקיצוני. הסוף היה צפוי: הבג'ץ שפסל את שניצר, הכשיר את שטרנהל! אצל שטרנהל, כך השופטת
עדנה ארבל בנימוקיה, פרסום המאמר בהארץ לא היה חלק מכתיבתו האקדמית, אלא
'הבעת דעה' (דמוקרטית) כחלק מן השיח הציבורי..." ועוד: "האמירות שבמאמר זה.. הינן בטלות בששים אל מול עשייתו האקדמית העשירה והמוערכת"... יש מי שייפגע מן הדברים, אולם אל לנו ליתן לפגיעה ברגשות להכריע את הכף כאשר פרס בגין הישגים מקצועיים ותרומה לחברה ולמדינה עומדים על הפרק".
מדוע נפסל שניצר ז'ל, פובליציסט מזהיר שגם היה מעורכי
מעריב? במאמר במעריב בשנת 1994 הוא התבטא נגד העלאת הפלשמורה והשתמש במלים "משומדים" ו"בעלי מחלות מסוכנות". בג'ץ פסל את החלטת וועדת שופטי הפרס להעניק אותו לשניצר והחזיר את העניין אליהם לדיון מחדש, והפעם אכן נפסלה המועמדות. מצאו תירוץ: הוועדה, בסיבוב הראשון, לא ידעה שאגודת העיתונאים ראתה בפרסום עבירה אתית.
אין מי שישאל את בג"ץ, האם התבטאותו של שטרנהל, שיכלו להבין אותה כמתן לגיטימציה לטרור בתוך תחומי יש"ע וכעידוד לטרור נגד
מתנחלים, לא הייתה נחשבת, לפחות, לעבירה אתית, לו הוא היה שטרנהל כפוף לטריבונל כזה? ואם "עמדה בשיח הציבורי", כדברי השופטת ארבל, מכשירה את כתיבת התועבה הזאת, האם שניצר לא השתתף גם הוא ב"שיח ציבורי"? ואם אצל שטרנהל הדברים הפוגעים היו "בטלים ב-60" ביחס לכל מפעל חייו כפי שהתבטאה השופטת, בכמה היה בטל מאמרו של שניצר בתוך ים של אלפי ואולי רבבות מאמרים נפלאים שכתב?
נסכם: מה שניפק כאן בית המשפט העליון לצדק, לא היה צדק.
פרשת קעדאן נעבור לפרשת קעדאן, פסיקתו של
אהרן ברק, נשיא בין המשפט העליון, שהרסה אחד מעמודי התווך של המפעל הציוני. על קרקעות מינהל מקרקעי ישראל הוקמו היישובים חריש וקציר, לא רחוק מאום-אל-פחם. חריש ומחציתה של קציר נפתחו בפני יהודים וערבים כאחד ורק בחלק אחד של קציר התארגנה אגודת משתכנים שרצתה לחיות ביישוב יהודי. קעדאן, ערבי, עתר לבג"ץ לאפשר לו לבנות את ביתו דווקא שם.
המשמעות התקדימית האדירה של התיק הזה הייתה טמונה בכך, שאם קעדאן יזכה, יקיץ הקץ על קיבוצים, מושבים או יישובים קהילתיים יהודים. כל הפרויקט הציוני, ובעקיפין גם הגדרת המדינה כ"יהודית", יינטש, לטובת הקונצפט הנגדי: "מדינת כל תושביה". ואכן, כך הכריע השופט, בחייבו את המינהל לאפשר לקעדאן לבנות את ביתו בלב היישוב היהודי. כביכול, ניצח הערך המקודש של "השוויון", אולם ינסה נא השופט לקנות בית ולגור באום-אל-פחם או בסכנין! וגם זאת: בעוד שבנצרת עלית מתנחלים ערבים, ינסה נא להתנחל בנצרת תחתית! זה - במישור הפראקטי, אך חשוב ממנו המישור העקרוני.
בדרכו של השופט ברק עמד קושי קטן, שאליו אף התייחס בפסק דינו: המינהל הקים בנגב שיכון לבדווים, יהודי ביקש להצטרף והבג"ץ פסק שיהודי אינו יכול להשתתף בשיכון המיועד לבדווים. ואשר לפגיעה בערך השוויון - לבדווים מגיעה "העדפה מתקנת".
זהו עיקרון אמריקני - "affirmative action", האומר שאם אוכלוסיה מסוימת קופחה ומפגרת בסיכויי קידומה, היא זכאית להעדפה כדי שתוכל להגיע לשוויון. דוגמה - השחורים בארה"ב. לפי בג"ץ, הבדווים מקופחים, והשוויון מחייב לתת להם שיכון המיוחד רק להם. לעומת זאת, החלטת קעדאן מבוססת על ההנחה, שהיהודים בארץ ישראל אינם זקוקים להעדפה מתקנת, וכאן גדר המחלוקת בין "הנאורות" לציונית: התעלמות "הנאורים" מכך, כי כל העשייה הציונית - העלייה, גאולת הקרקע וההתיישבות עליה, ובסופו של דבר גם המדינה גופה - היא "העדפה מתקנת" אחת גדולה.
בפירוש כך נכתב בכתב המנדט של חבר הלאומים מ-1922, זה המסמך הבינלאומי המכונן, שלפי תנאיו נמסרה הארץ לבריטים ומהם עברה אלינו:
"בזאת ניתנת ההכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לא'י ולעיקרון הבסיסי של הקמתו מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו..." במלים האלה נימק חבר הלאומים - שנים לפני השואה! - את ההעדפה המתקנת שהעניק לעם היהודי, למרות שאותה שעה הוא היה מיעוט בארץ, מול רוב ערבי. העדפה -
- בעידוד התנחלות צפופה על הקרקע;
- בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.
כמה מכאיב, שהגויים מעניקי המנדט הם המזכירים כאן לשופט ברק שהקצאת הפינה הקטנה הזאת של חול, סלעים וביצות היא עשיית צדק היסטורי לעם נרדף, העדפה מתקנת כדי שיגיע אי פעם לשוויון עם עמים אחרים. ומדוע חייבת המדינה להיות "יהודית" בהגדרה? כי ההעדפה המתקנת ניתנה במנדט בפירוש לעם היהודי!
לו דגל חבר הלאומים בסן-רמו באידיאולוגיה שמאחורי פסיקת קעדאן, שיבת ציון המודרנית לא הייתה מתרחשת וגם השופט ברק לא היה יושב על כיסאו.
ומכאן אל יעל ישראל, בתו של ח"כ
אורי אריאל, שמתוך חלוציות צרופה שיקמה בית ישן בחלק העליון של עין פרת (וואדי קלט) וגרה בו. זו הייתה שמורת טבע מוזנחת והרוסה, אותה יעל שיקמה ועליה שמרה תוך סיכון חייה, ואכן רשות שמורות הטבע מינתה אותה כפקחית מטעמה. דבר מגוריה של יעל במקום נדון בבג"ץ לאחר שהרשות נאלצה לאסור את מגוריה, בלחץ השמאל. במקביל לבג"ץ הזה רץ בג'ץ אחר, נגד בדווי בשם סולימן, גם הוא פקח של רשות שמורות הטבע, שהתנחל בחלק תחתון של הוואדי, ליד מנזר סט. ג'ורג'. אולם, בניגוד ליעל, הוא גר שם עם כל חמולתו: כמה נשים, הרבה ילדים וכן כבשים, חמורים, תרנגולות - הכל בניגוד לכללים האלמנטאריים של ניהול שמורת טבע. הפקח פגע בשמורה, ואפילו בנה בתוכה, ולמרות כל זה, אותו - הרשות לא סילקה!
בג"ץ איחד את שתי העתירות, העתירה של היהודייה עם העתירה נגד הערבי, והחליט... שעל יעל לפנות את השטח וסולימן יכול להישאר. פירושים מיותרים.
יש עוד דוגמאות למכביר, ורק נזכיר את תקדים עג'ורי, בו תאר השופט ברק בלשון פיוטית את הסבל הנפשי העובר של סייען לטרור, שמחמת הסכנה שבו הממשל הצבאי ביקש להגלותו לתקופה מוגבלת מיו"ש לרצועה - לא להחריב את ביתו, לא לעקרו. ואותו השופט הכשיר מבלי להניד עפעף עקירה, הריסה וגירוש של 8000 אזרחים יהודים תמימים מן הרצועה ומצפון השומרון. כאן, השופט שהשליט את התפיסה לפיה "הכל שפיט", מנע עצמו מן השפיטה, וסרב על הסף לבדוק את טיב שיקול הדעת של השלטונות.
אז מי כאן "הקוזאק הנגזל", ומי נוהג עוול ואפליה מתחת לחזות חיצונית של רדיפת צדק ושוויון?
