בפברואר 1919 התכנס הקונגרס הראשון של האיגודים המוסלמים-נוצרים לדון בעתיד השטח שהיה קודם לכן תחת שלטונה של האימפריה העותומנית. הקונגרס הכריז: "אנו רואים בפלשתינה חלק מסוריה הערבית, היות שמעולם לא הייתה חלק נפרד ממנה". מנהיג ערבי בשם עאוני ביי עבדול האדי העיד ב-1937 בפני ועדת פיל הבריטית: "אין מדינה כזאת בשם 'פלשתינה'. 'פלשתינה' היא מושג שהמציאו הציונים. אין פלשתינה בתנ"ך. ארצנו הייתה מאות שנים חלק מסוריה. 'פלשתינה' זרה לנו. הציונים הם אלה שהמציאו אותה". המלומד הערבי המכובד פיליפ היטי העיד ב-1946 בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית, כי מעולם לא היה בהיסטוריה דבר כזה כמו "פלשתינה".
הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP) כתבה בדוח שלה מספטמבר 1947 כי לאומיות פלשתינית היא תופעה חדשה. למעשה, הוועדה המליצה על חלוקת שטחי המנדט הבריטי למדינה יהודית ולמדינה ערבית (לא למדינה "פלשתינית"). מי שהיה אז דובר אש"ף, אחמד שוקיירי, אמר למועצת הביטחון של האו"ם ב-1956 כי פלשתין אינה אלא דרום סוריה. ראש מחלקת מבצעים צבאיים של אש"ף, זוהייר מוחסיין, הכריז ב-31.3.1977: "אין הבדלים בין ירדנים, פלשתינים, סורים ולבנונים. אנו כולם חלק מאותה אומה. זה רק מטעמים פוליטיים שאנו מקפידים לציין את זהותנו הפלשתינית...כן, קיומה של זהות פלשתינית נפרדת משרתת מטרות טקטיות בלבד. הקמתה של מדינה פלשתינית היא כלי חדש במאבק המתמשך נגד ישראל".
פלשתיניזם הוא תגובה לציונות. לולא הייתה התנועה הציונית, איש לא היה שומע על עם פלשתיני. כך לדוגמה, ב-1925 נכח הנציב הבריטי העליון החדש לארץ ישראל, סיר הרברט פלומר, בתחרות ספורט שבסיומה נוגנו הן ההמנון הבריטי והן "התקווה". הנציגים הערביים מחו בפני פלומר על נגינת ההמנון הלאומי היהודי. היות שפלומר תמך בשמירה קפדנית על הסטטוס קוו שבין יהודים ובין ערבים, הוא התנצל על כך שהפר את כללי הנימוס, והבטיח כי בפעם הבאה ינוגן גם ההמנון הערבי. בשלב זה, נאלצו המנהיגים הערבים להודות כי אין להם "המנון ערבי פלשתיני". "אם כך, כדאי שתתחילו לחבר אותו", אמר להם פלומר.
אם כן, גינגריץ' צודק. העובדה שאמירת האמת על המזרח התיכון נחשבת מעשה שלא ייעשה של "הבערת השטח", מעידה על יעילותו של הטרור האינטלקטואלי. אך היא גם מראה של"שומרי האמת המזרח תיכונית" (כמו תומס פרידמן,
גדעון לוי, יוסי ביילין ו
עמירה הס) יש מוסר כפול.
פרידמן לא תבע שום עלבון כששלמה זנד פרסם את ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (וגם
הילרי קלינטון לא אמרה שזה "לא מועיל" לטעון שהעם היהודי הומצא). הטענה שהעם הפלשתיני הומצא היא אפוא "שפלה", ו"בלתי מועילה", ואילו אותה טענה על העם היהודי היא צעד של אומץ אקדמי.
פרידמן כתב כי מחיאות הכפיים הסוערות שבהן כיבד הקונגרס האמריקני את נתניהו במאי 2011 "נקנו ושולמו על-ידי הלובי הישראלי" (האשמה שעליה סטיב רוטמן, נציג ניו-ג'רסי בבית הנבחרים, דרש התנצלות). מדוע אם כן פרידמן לא כתב כי החרם שעלול לקדם את פניו של נתניהו באוניברסיטת
ויסקונסין נקנה על-ידי הלובי הסעודי? מדוע ההיגיון הזה ישים רק כשהפעולה היא למען ישראל? אם אכן הלובי היהודי הוא כה חזק וכה עשיר, כיצד זה שעדיין לא רכש את תמיכת הקמפוסים של האוניברסיטאות באמריקה? כמו ג'ון וולט וג'ון מירשיימר, פרידמן אינו מסוגל לחשוב על סיבה אחרת לנקיטת עמדה פרו-ישראלית של הקונגרס האמריקני מאשר "כסף יהודי". אבל כמותם, הוא לא יעז לומר כי לשיח הפרו-ערבי בקמפוסים האמריקניים יש קשר כלשהו למיליוני הדולרים שתורמים הסעודים. רק לכסף יהודי יש הכוח לעוות את הראש האמריקני.
ולבסוף, תיאורו של פרידמן את ההידרדרות לכאורה של ישראל לפשיזם מעיד על צביעות או בורות או על שניהם. במאמרו, פרידמן מצטט רק את
הקרן החדשה לישראל, את
הארץ ואת ה"פייננשל טיימס" כמקורות המידע שלו. עם מקורות רבגוניים כאלה, פרידמן ודאי יודע מה נעשה בישראל: גדעון לוי מצטט את תומס פרידמן, ותומס פרידמן מצטט את גדעון לוי - מעגל קסמים של היגיון מעגלי.
פרידמן מצטט את ה"פייננשל טיימס" כדי לתת אמינות לטענותיו, אלא שהמאמר של הטיימס זרוע אי-דיוקים והאשמות משמיצות. כך, למרות מה שנטען בו, אין בישראל חוק המתיר לישובים יהודיים למנוע ממשפחות ערביות להתגורר בהם. "חוק החרם" אינו מטיל עונשים על ישראלים המעודדים חרם על מוצרים מיהודה ושומרון. החוק מאפשר לקורבנות חרם כזה לתבוע פיצויים על נזקים כלכליים שגורם להם צעד כזה. לחוק זה גם אין קשר להתנחלויות: כך למשל, קצב המוכר בשר לא כשר בתל אביב רשאי על-פי חוק זה לתבוע רב הקורא להחרים את חנותו. ואילו מטרתן של הצעות החוק שהוגשו לאחרונה לעריכת רפורמה בשיטת המינויים של שופטים, נועדו לשים קץ לשיטת "חבר מביא חבר" במינוי שופטים לבית המשפט העליון, הגורמת לאחידות אידיאולוגית של חבריו וחוסמת את מינויים של שופטים שמרניים. בישראל כיום שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי ועדה ומאושרים על-ידי בית המשפט, ואילו על-פי אחת ההצעות, הכנסת תאשר את מינויים של השופטים. ("פיקוח פוליטי!", מזדעק פרידמן). בארה"ב, הנשיא הוא הממנה את שופטי בית המשפט העליון והקונגרס מאשר את המינוי, אבל זה כמובן אינו "פיקוח פוליטי".
פרידמן חותם את מאמרו בטענה שלא מעט ישראלים שואלים את עצמם "מי אנחנו?" (והוא יודע מי אנחנו, כי גדעון, יוסי ועמירה אמרו לו). אני תוהה אם אי-פעם שאל פרידמן את עצמו מי הוא. כי לי דווקא יש תשובה בשבילו: צבוע מתחסד.
