פרופ' יחזקאל קויפמן (1889-1963) נודע בעיקר כחוקר מקרא פורה שעמד בראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית וזכה בפרס ישראל במדעי היהדות על פועלו המחקרי. קויפמן נולד בחבל פודוליה, וספג בביתו וב"חדר" בו למד חינוך יהודי מסורתי; בנערותו עבר ללמוד בישיבה "מודרנית" יותר, ולאחריה נסע לשוויץ והתחיל במסלול של לימודים אקדמיים. תחום הלימודים המרכזי שלו היה פילוסופיה, ובתחום זה גם כתב את עבודת הדוקטורט שלו. בשנת 1929 עלה לישראל ועסק במחקר המקרא במקביל להוראה בבית הספר הריאלי בחיפה. בתקופה זו כתב את ספרו המונומנטאלי "תולדות האמונה הישראלית", העוסק בהשקפותיו הדתיות של עם ישראל בתקופת המקרא.
בחיבור זה פרש קויפמן את משנתו בדבר האמונה המקראית, תוך שהוא קורא תיגר על המוסכמות המקובלות בקרב חוקרי המקרא בתקופתו. חוקרים אלו, שהושפעו מתיאוריות התפתחות שונות (כמו זו של דרווין), נטו לראות את הדת כתחום בו פועלת חוקיות התפתחותית. כך, לדידם המקרא מקפל בתוכו שלבים שונים של התפתחות: בשלב הראשון מאופיינת הדת המקראית באמונה ברוחות ופולחן למתים ולאבות האומה (אנימיזם); לאחריו מתפתח שלב של אמונה באלים רבים (פוליתיאיזם), ורק מאוחר יותר, עם הופעת הנבואה מופיע השלב המונותיאיסטי שהולך ומשתכלל עד לביטויו השלם ביותר אצל ישעיהו השני בתקופת גלות בבל ושיבת ציון.
לעומת חוקרים אלו טען קויפמן כי הרעיון המרכזי של הדת המקראית לא הופיע בצורה הדרגתית אלא עלה על במת ההיסטוריה במלוא עוצמתו כבר בשלב הראשון של התגבשותו של עם ישראל. קויפמן תיאר זאת כהבזקה אינטואיטיבית גאונית (הקשורה לדעתו בדמותו של משה), שמוטטה את פולחן האלילות בעם ישראל והעמידה במקומה את המונותיאיזם הצרוף, ללא שלבי ביניים או התפתחות קודמת. קויפמן הדגיש שוב ושוב כי אמונת ישראל הינה תופעה דתית ייחודית שלא היה לה אח ורע בעולם הדתי באותה תקופה, ושלל כל זיקה בין העולם האלילי לבין דת משה. יותר מאשר שלילת ריבוי האלים, החידוש הגדול אותו זיהה קויפמן בדת ישראל המקראית הוא תפיסת היחס שבין האל לעולם. בניגוד לתפיסות האליליות, הרואות את האלים ככפופים למערכות של חוקיות טבעית ותהליכים ביולוגיים (בין השאר - לידה, התרבות ומוות), דת ישראל "שחררה" את האל מכפיפות לחוקיות כלשהי, כשהתוצאה של שחרור זה היא אמונה באל אחד, נטול בת זוג או משפחה, שאינו מת לעולם.
"גולה וניכר" אך להגותו ופועלו של קויפמן היה צד נוסף, פחות ידוע, שמכמה בחינות היה הבסיס לפועלו המחקרי בתחום המקרא. לצד הספר "תולדות האמונה הישראלית" כתב קויפמן ספר נוסף בשם "גולה וניכר". למרות שספר זה פחות מוכר בציבור, שני החיבורים הללו יחד מהווים את הישגיו הגדולים של קויפמן, ועל שניהם הוא קיבל (פעמיים) את פרס ביאליק לחכמת ישראל.
למעשה, הספר "גולה וניכר" מקפל בתוכו את הדרך שעשה קויפמן אל חקר המקרא והאמונה הישראלית. בספר זה, אותו כתב שנים רבות לפני שכתב את "תולדות האמונה הישראלית", ביקש קויפמן לפתור חידה שהטרידה אותו רבות: כיצד התקיים העם היהודי במשך אלפי שנים בגולה כשהוא שומר על ייחודו הדתי ואינו נטמע ונעלם כמו עמים עתיקים אחרים. בחיבור זה, אותו הוא הגדיר כ"מחקר היסטורי-סוציולוגי בשאלת גורלו של עם ישראל", התחקה קויפמן אחר אמונותיהם של היהודים במשך שנות גלותם, וטען כי עולם האמונה הייחודי שלהם היא הגורם העיקרי שסייע להם להשאר כעם נבדל ועצמאי.
מתוך עיסוקו בשאלה זאת, חזר קויפמן אל תקופת המקרא, וטען כי כבר בתקופה זו נולדה האמונה היהודית הייחודית שבהמשך הדורות אפשרה את השרדותו של העם היהודי. במילים אחרות, קויפמן טען כי האמונה המקראית טומנת בחובה את המפתח לשאלת גלגוליו של העם היהודי בגולה ואת המשך קיומו מימי חורבן בית המקדש ועד להתחדשות הציונית במאה ה-20. מבחינה זו, כיוון המסע האינטלקטואלי של קויפמן הינו הפוך להיסטוריה: מהעיסוק בשאלות הקיומיות על עם ישראל וגלגוליו בניכר ועד למחקר מעמיק ופורה של תקופת המקרא; מהספר "גולה וניכר" ועד לגולת הכותרת של מפעלו ההגותי והמחקרי - "תולדות האמונה הישראלית".
אמונתו זו של קויפמן היא אחת הסיבות שבגללן התעקש לשלול כל זיקה בין העולם האלילי לבין העולם הישראלי בתקופת המקרא. הוא סבר כי הפער העצום בין הדת המקראית לדתות האליליות שסביבה הוא שפיתח בעם היהודי את ייחודיותו ואת תכונתו שלא להטמע בתרבות הסובבת אותו. היכולת התרבותית של העם היהודי להתייצב מהעבר האחד כאשר העולם כולו נמצא בעבר השני - נעוצה כבר בימי המקרא.
אמונה בציונות מבחינה מחקרית, זו אחת מנקודות החולשה העיקריות של התיזה של קויפמן על הדת המקראית. הוא המעיט מאוד בעדויות המקראיות והארכיאולוגיות על ההשפעות האליליות על דת ישראל, ובכלל ראה באליליות תופעה שולית וחסרת חשיבות (כיום המחקר הארכיאולוגי הוכיח כי תפיסה זו אינה נכונה, והראה את השפעתה הניכרת של האלילות על הישראלים בתקופת המקרא). אך מבחינה הגותית, כיוון זה של המסע האינטלקטואלי של קויפמן פותח פתח אל עולמו כהוגה, כפילוסוף (שהכשרתו האקדמית הבסיסית הייתה פילוסופית) וכציוני.
קויפמן אכן היה מעורה בענייני השעה וכתב והתבטא בסוגיות שעל סדר היום. מאמריו בשאלת הציונות ובסוגיות נוספות שעמדו על הפרק בתקופתו קובצו ויצאו לאור בשני ספרים ("בחבלי הזמן: קובץ מחקרים ומאמרים בשאלות ההווה" ו"בין נתיבות: פרקים בחקר המחשבה הלאומית"). קויפמן אכן האמין בציונות ואף הגשים אותה בעלותו ארצה, אך צידד דווקא בתוכנית אוגנדה ולאו-דווקא ברעיון הציוני הדבק בארץ ישראל. באחד ממאמריו הוא ציין כי "עמי אסיה מתעוררים" וסבר כי ההתעוררות הלאומית של עמי ערב לא יאפשרו הקמת מדינה עברית בארץ ישראל; לפיכך, תמך בהקמת מדינה יהודית בטוחה ושקטה באוגנדה, ללא איום הסכסוך הערבי המתמיד. עם זאת, למרות פעילותו של קויפמן בספירה הציבורית מעולם לא היה פעיל פוליטי ולא השתתף באירועים וכנסים פוליטיים; דומה שהדבר קשור בין השאר באופיו הצנוע והמופנם, ביראת הקהל שלו ובביישנותו.
הגותו ופועלו המחקרי של קויפמן משקפים את קורות חייו כמי שהתחיל את מסלולו בתוך העיירה היהודית המסורתית, המשיך ברכישת של השכלה כללית, עבר לשוויץ ולגרמניה, ולבסוף עלה להתיישב בארץ ישראל. קויפמן "גלה" מעולם לימוד התורה הקלאסי, אך השתמש בהשכלתו הפילוסופית-אירופאית כדי לחזור אל המקרא ולקרוא בו מחדש. אחד הדברים שהניעו אותו ואת מחקריו היה הזדהותו העמוקה עם העם היהודי ועם גורלו; למרות שלאורך חייו לא היה אדם שומר מצוות, התגלמה בו הערצה עצומה לדת היהודית, והוא היה בקי בכל עולם היצירה היהודית, ובכלל זה ספרות חז"ל ומחשבת ימי הביניים. הזדהות זו עם הגורל היהודי היא גם שהביאה את קויפמן לעסוק בעולמו של המקרא ולחקור באופן מעמיק את רגעי הראשית של העם היהודי.
