אני כותב שורות אלו טרם הדלקת נר שמיני של חנוכה בחוג המשפחה. בעת כתיבת השורות אני חש, שאני חלק מעם המבקש לתת ביטוי לדמותו בין השאר בדרך, בה היא מעניק לחגים תוכן
רוחני.
אין ספק,שמעמדו של חג החנוכה בהוויה הישראלית שונה ממעמדם של חגים מסורתיים אחרים. אנחנו חוגגים חג, שהמשנה אינה מקדישה לו אף לא דיון אחד. למרות שהחג נחוג כבר טרם חתימת המשנה על ידי רבן יהודה הנשיא במרכז הרוחני באושא בשנת 200 לספירה.
במסכת שבת בתלמוד הבבלי מובאת הברייתא, המספרת את סיפור פך השמן. לא מאבק פוליטי וחברתי של מורדים עמד לנגד עיני מי שכלל את הברייתא בספרות התלמודית, אלא החג נתפס כמציין נס וחידוש ניסי של סדרי העבודה בבית המקדש לאחר שחולל.
ישנן מסורות, שמייחסות את סיפור חנוכה למיתוס גבורתה של יהודית. גם מיתוס חנה ושבעת בניה הצליח לחדור במהלך הדורות. במרוצת הדורות עד תקופת ההשכלה, יהודי דתי, שהתחנך אך ורק על ברכי מקורות דתיים, לא יכול היה לדעת על החשמונאים כמעט דבר, כי רוב המקורות, שאנו מסתמכים עליהם היום, היו חסומים בפניו . עיון בספרים חיצוניים, שקודשו בקאנון של הברית החדשה, היו זרים ואסורים לעיון.
חג החנוכה נצבע בצבעים חדשים ויפים במאות 19-20 על ידי אתוס ציוני חילוני, שביקש גיבורי הזדהות מן העבר היהודי במאמץ הקולקטיבי לבנות כאן בית לאומי יהודי. הכמיהה להינתקות מהווי הגולה היתה ביסוד אימוץ גבורת המקבים, גבורה שסימלה אדם חדש, נחוש, פועל, חובק בחובו בריאות גוף וגאווה לאומית.
לנגד עיני דור החלוצים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ניצב חלומם של המקבים לישות מדינית עצמאית , כפי שקרם עור וגידים ב-כ"ה כסלו 164 לפנה"ס. זו היתה הישות המדינית העצמאית האחרונה, להוציא את הישות המדינית, שהקימו אחריהם לפרק זמן קצר דור הלוחמים בימי המרד בשנת 132 לספירה.
מקורותיו של המיתוס הציוני על סמליו החילוניים המובהקים נסמכים בראש ובראשונה על ספרי המקבים ועל ספריו של יוסף בן מתתיהו. מהעבר של בית החשמונאים אומצו גם סמלי עשייה, שהיוו מודל לעשייה ולתושייה של חלוצי העליות הראשונות, שלקחו את גורלם בידיהם ולא השליכו את יהבם על הנס.
סממני כמיהה למימוש בפועל של עצמאות מדינית הם שעמדו ביסוד תחיית דפוסים חדשים לחג החנוכה במאה השנים האחרונות. מול צפייה לנס, המסמלת יהודי פסיבי, קם דור שלוקח את גורלו בידיו. דור הנותן ביטוי לצורך בעשייה כדברי השיר הנפלא של זאב חבצלת ז"ל, חבר קיבוץ בית אלפא - "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור".
החציבה בסלע, העלייה להר, הירידה לעמק הן אלו שהביאו את האור ולא הנס. לסמלים האלו נוספו ביטויים שיריים, שדיברו על גבורת עם שיתאחד יקום "ויגאל" ועל "מכבי מושיע וגואל". הסמלים התמקדו יותר ב"מי ימלל גבורות ישראל" ולא ב"מי ימלל גבורות השם".
לצערי, מול מגמות התחדשות שצבר החג במהלך המאה הקודמת, אנו עדים בשנים האחרונות לנסיגה כואבת, המתבטאת בהפניית חלק הארי של זרקורי החג לביטויים נסיים. ביטויי הנסים ממסורת העבר צוברים תאוצה יותר ויותר בהוויית החג כיום והופכים לגולת הכותרת שלו.
כשאני עומד להדליק נר שמיני של חנוכה, מופנה מבטי לא רק אל חשבון העבר, הוא מופנה בעיקר אל ההווה ואל העתיד שלשמם אנו זוכרים את העבר. כשאני מדליק את נר החנוכייה, אני שואל כיצד תצמח מתוך ההתייחסות אל המיתוס ההיסטורי שלנו האחריות לגבי מה שאנו בונים כאן כיום.
ההתמודדות שלי עם לקחי העבר מניבה הכרעה לשאוף כיום לחברה, המבוססת על עקרונות של צדק חברתי. לשאוף לחברה שלא תאופיין בקוטביות מעמדית הרסנית , כשם שהיינו עדים ערב מרד החשמונאים, בה כהונה מופקרת ואמידה שילבה זרועות עם מאיון עליון מנוכר לערכי תרבות ומוסר יהודיים.
הון מופקר של כהונה גדולה ומאיון עליון הלכו יד ביד עם ביטויי התייוונות ורדיה בהמוני איכרים. לעומת זאת שכבות עממיות בכפרים שילבו זרועות עם שכבות עממיות בערים כדי לשמור על הגחלת היהודית.
ההתמודדות שלי עם לקחי העבר מישירה מבט לעברה של סכנה הטמונה בעליה על שרטון של סגידה למדיניות של כוח.
בית החשמונאים, כשהחל במדיניות של כיבושים, החל גם לאבד נכסים ערכיים ומוסריים. בסופו של דבר אבד לו גם הנכס המדיני היקר ביותר. בית החשמונאים, כשהחל במדיניות הכיבושים, הוא לא עצר. תאוות הכיבושים לא ידעה גבולות. לא בחלו בגירוש תושבים והחמוד ביותר גיור ברוטאלי של עמים נשלטים כמו פלשתים ואדומים.
את הנר השמיני של חנוכה אני מקדיש לישראל, שתדע לנכס לתוכה נכסים של צדק חברתי וצדק מדיני, כי בלעדיהם לא יכולה ישות חברתית להתקיים.