אחד השמות של הדין הפלילי הוא דיני העונשין. מדוע עונשין? משום שבסופו של משפט פלילי, בו נמצא הנאשם אשם, הוא "זוכה" לעונש מבית המשפט. העונש העיקרי הוא תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח הרחק מהחברה. אנו מרחיקים מאיתנו את האשמים בפלילים וכולאים אותם במקומות בהם לא יזיקו לילדינו ולשאר האזרחים שומרי החוק.
המשפט הפלילי שונה מהמשפט האזרחי במובנים רבים. השוני המרכזי ביניהם, הוא שבמשפט הפלילי מרשיעים אדם, אך ורק אם בזמן שביצע מעשה אסור, הוא היה מודע למעשיו והתכוון לתוצאה (או היה מודע להתנהגות) הרעה שגרם מעשהו. יוצא אם כן, שאנו מענישים אדם בעונש מאסר על כוונתו הרעה שהתלוותה למעשיו האסורים. המשפט הפלילי רודף את "הרעים", על-מנת להרחיקם מילדינו. מסיבה זו, אדם שהורשע בפלילים, לא יוכל למשל לעסוק במלאכות מסוימות, כי איננו רוצים שאנשים אלה יבואו בקהל ישרים.
עד כאן עסקנו בתפקידו המקורי והבסיסי של המשפט הפלילי. בשנים האחרונות, מאס המשפט הפלילי הישראלי בשטחים המוכרים כל כך והחל לתור אחר ארצות לא-נודעות. כל חוק נידח מתהדר במספר עבירות פליליות. כל שר רוצה להקים יחידת חקירות חדשה, כל יחידת חקירות מקבלת סמכויות נרחבות, וכך פורץ המשפט הפלילי לכל עבר.
את החוק הפלילי מפרשים השופטים והפרקליטים בהרחבה רבה. לשונו כבר מזמן חדלה להכיר את הנאשמים שנשפטים על פיה. מעשיהם של המורשעים תואמים פחות ופחות את לשון החוק. המחוקקים עצמם, אינם מבינים כיצד זה מקבלות מילות החוק פרשנות כה רחוקה מכוונתם המקורית.
פתאום נקודות הנוסע המתמיד הן עבירה עבירת הפרת האמונים, למשל, מפורשת היום בהרחבה כה רבה, עד שמעשים שעשו הכל במשך מאות בשנים, מוצאים את עצמם "פליליים", למרות שספק אם כוונתו של המחוקק הייתה לעשות כן.
"קם" לו היועץ המשפטי לממשלה יום אחד ומחליט, לפתע שמינויים פוליטיים מהווים עבירה של הפרת אמונים. מעשים של יום ביומו (שבוצעו בכל העולם במשך אלפי שנים), למאות ואלפים ממש, הופכים לפתע לעבירה פלילית. מעשים שהיו רגילים הכל לעשות, הופכים לעבירה פלילית ללא דיון מעמיק בכנסת על כך, אלא אך ורק עקב גחמה של היועץ המשפטי לממשלה.
"קם" לו היועץ המשפטי לממשלה ביום אחר, ומחליט ששימוש בנקודות הנוסע המתמיד של ראש הממשלה, נעשה שלא כדין ולכן הוא פועל בדבקות להעמיד אותו לדין ולהפיל אגב כך ממשלה נבחרת. מעשים של יום ביומו בעבר (אולי פסולים אך לא עבריניים), הופכים באבחת החלטה לעבירה פלילית חמורה, אשר בעטייה יכול ומשתנה ההיסטוריה של המדינה.
איבדנו את צבעי האפור בעבר טענו כולם נגד תופעת הש"ג, דהיינו: כאשר אירע כישלון במערכת מסוימת, העמידו לדין את הזוטר ביותר ותלו בצווארו את אשמת הגוף כולו. לאחרונה, עדים אנו לתופעה הפוכה, שאולי נכנה אותה תופעת הגנרל: אנשים שעומדים בראש מערכות גדולות ומרובות עובדים, עומדים לדין לא על סמך מעשיהם ואשמתם, אלא בגין מעשיהם של הכפופים להם.
מנהל אשר עומד בראש חברה/ארגון גדולים, המעסיק מאות ואלפי אנשים, אינו יכול להיות מודע תדיר למעשיהם של הכפופים לו. אם הוא מודע למעשים -מאשימים אותו בכך שידע. אם לא היה מודע - יואשם בכך שלא מנע או שלא ניהל כראוי. פירוש כזה של הדין הפלילי מחטיא את מטרתו לחלוטין. הוא יגרום לכך שהניהול יהפוך מתגונן מאוד. שמנהל יעסוק כל העת "בכיסוי אחוריו", במקום בפיתוח המוסד עליו הוא מופקד.
אין כוונתו של כותב שורות אלה לרדוף את הזוטרים בלבד. כוונתו לרדוף את האחראים, בין זוטרים ובין אם בכירים הם. יחד עם זאת אין לשכוח, כי המשפט הפלילי בא לעולם, כדי להרחיק את הרעים מקרבנו. לכן, נרדוף אותם בלבד. את אלה הנכשלים, והמגזימים במקום בו כשלו רבים לפניהם - נגדם נשתמש באמצעים אחרים.
חברה מתוקנת מפעילה מגוון אמצעים נגד הנכשלים במשימות כלשהן. אם כשל המנהל בכך שלא ידע, או לא פיקח כראוי, ניתן להדיחו מתפקידו וניתן לעיתים אף להעמידו לדין משמעתי. כאשר מדובר בנבחר ציבור, יחליט הציבור אם לבחור שנית באותו אדם, או שמא להדיחו. אמצעים אלה נשכחו על ידינו לחלוטין. או שאדם אשם בפלילים, או זך וטהור הוא כשלג. איבדנו את צבעי האפור. הכל לבן או שחור.
