ב-27 בדצמבר מלאו 86 שנים ל
משה ארנס. סיפור חייו של משה ארנס שזור בסיפור חייה של המדינה, ולא כאן המקום לפרטם. דווקא לציון מיוחד ראויה עובדה שאיננה ידועה דיה לציבור הרחב והיא כי משה ארנס הוא חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לביטחון ישראל בנושא שעוד היום השתיקה יפה לו. והמבין יבין. כמה אנשי ציבור נוספים נושאים בקורות החיים שלהם תואר שכזה? אין!
יותר משהדבר מלמד על ארנס, הוא מראה על הרמה המידרדרת עד עפר של נבחרי הציבור כיום. הרחק ממעגל העשייה הפוליטי משקיף לו האיש הזה, הכל-כך צעיר ברוחו ובמחשבתו, על הקורה את מדינת ישראל. האיש החכם והמנוסה הזה, חניך בית״ר משחר נעוריו ואביר ההדר, איננו שומר את דעותיו לעצמו בנושאים השונים אלא מפרסמן מעל דפי
עיתון הארץ.
קוראי מאמריו של ארנס מזהים כמעט מיד את עומק הדברים והתבונה השזורה בהם כחוט השני. מנושא לנושא, מעמדה לעמדה, מזהה הקורא כי תבונה וראייה נכוחה של המציאות הן נר לרגליו של הכותב והתרחקות מהתלהמות ומפופוליזם זול היא לחם חוקו. דווקא מסיבות אלו נחמץ הלב מהמחשבה שארנס הדיר את רגליו מן החיים הפוליטיים מוקדם, מוקדם מדי.
מדינת ישראל יכולה הייתה להיעזר בשכלו ובתבונתו עוד שנים רבות ולנוכח החלל האנושי המשמים בחיים הפוליטיים, נפקדותם של אנשים מסדר הגודל של משה ארנס מעציבה אף יותר. ככל הידוע לכותב שורות אלו, משה ארנס מצוי בבריאות מצוינת ועוד כוחו במותניו. רק מדינה אשר קברניטיה חיים בתחושה של "אני ואפסי עוד", רק לשכזו יש את העוז לא להיעזר בשכל הישר, בניסיון ובקור הרוח שלא מנהיגי עבר בסדר הגודל של משה ארנס. מנהיגות אשר שיר הקילוסים היומיומי שלה הוא כאמור "אני ואפסי עוד", סופה שתיוותר עם אפס בידה. וחבל.
