כאשר זורקים בומרנג, באופן תיאורטי הוא חוזר אליך חזרה. בשיווק, אפקט הבומרנג חל כאשר מתאמצים קשה מדי. היחס המתקבל מצד הקונה הינו שלילי, והוא בוחר לא לרכוש את המוצר. הנה עוד כמה דוגמאות המסבירות מדוע הוא חל אצלנו ביחס לתקשורת המוטה.
דנה ויס מערוץ 2 נסעה לוושינגטון להשתתף בכנס מרכז סבן. שם היא ניהלה דיון בנושא יחסי ישראל-אמריקה, חברי הפאנל כללו את טום פרידמן מה"ניו-יורק טיימס", מרטין אינדיק מ-CNN ומרכז סבן, והפרשן הישראלי
אהוד יערי.
האירוע שודר בשני חלקים ב-10 בדצמבר. חלק א' היה הקלטה מראש של הדיון בפאנל. לא ניתן היה להבחין בהבדל כלשהו בין ויס כמנחה לבין חברי הפאנל - בשאלותיה ובהערותיה היא נקטה רטוריקה חריפה נגד נתניהו ונגד ממשלת ישראל. לאחר מכן הופיע שידור חי עם ד"ר יועז הנדל, ראש מערך ההסברה הלאומי ודובר ראש הממשלה. נוכחותו סיפקה מעטה דק של איזון לפאנל בוושינגטון, אולם הוא היה במיעוט. אפילו בדיון זה, ניצלה ויס את מעמדה כמנחה בכדי להציג שאלות נגד הממשלה.
כנס סבן אומנם היה אירוע שמאלני, אך התקשורת שדיווחה בהרחבה על הכנס, הציגה אותו כמעין תרגיל אובייקטיבי אינטלקטואלי שמסקנותיו תמכו בגישה שממשלת נתניהו מסכלת את פתרון שתי המדינות שכל כך נחוץ, כביכול.
צליל הדממה ישנו צד אפל לתקשורת הישראלית המדווחת על אירועים בחו"ל - זהו צליל הדממה. התקשורת מחביאה מהציבור הישראלי אירועים וחדשות שאינם תואמים את האג'נדה של "התקינות הפוליטית".
דוד ברנט ופרופ' אפרים קארש, מנהל פורום המזרח התיכון ופרופסור למחקר באוניברסיטת קינגס קולג' בלונדון, פרסמו מאמר ברבעון הפורום בשם "
Azzam’s Genocidal Threat" (המאמר בנוסחו העברי "
איום ההשמדה של עזאם" פורסם במגזין "מראה"). במאמר הם גילו את מקור אמירתו הידועה לשמצה של עבדול רחמן עזאם, מזכ"ל הליגה הערבית הראשון, כי הקמתה של מדינה יהודית תוביל "למלחמת השמדה וטבח מזעזע שייזכרו כמו הטבח המונגולי ומסעות הצלב". ברנט וקארש גילו כי איומו של עזאם, נאמר לפני קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר, 1947.
ממצא זה שולל בבירור את רעיונותיהם של "ההיסטוריונים החדשים" כמו ד"ר
תום שגב, שטענו כי יהודי פלשתינה לא היו נתונים תחת שום איום ממשי מצד העולם הערבי באותה עת. שגב מצא לנכון לפרסם מאמר באנגלית ובעברית ב
הארץ, בניסיונו להמעיט בערך גילויים של ברנט-קארש. מאמר זה הוביל למאמר נוסף של קארש, שכותרתו "הארץ: ה
עיתון לאנשים שחושבים?", שבו סיפר קארש כי שלח לעיתון תגובה למאמרו של שגב תוך שלושה ימים ממועד פרסומו, אך מערכת ההארץ התמהמהה שישה שבועות, שבהם נאלץ קארש להתווכח עימה, עד שלבסוף פירסם העיתון גרסה מקוצרת של תגובתו, וזאת רק במהדורתו העברית.
ביקורתו של קארש על שגב הייתה נוקבת. הוא האשים אותו בעיוות, בהשמצת אלה שהביאו את אמירתו של עזאם לידיעת הציבור, בהיפוך האמת ובאי-רצון לעזור "לארצו להשיב את האמת ההיסטורית, לאחר עשורים של עיוות בלתי נלאה". הוא המשיך והאשים את הארץ בהתעסקות "זולה בדיכוי האמת וסתימת פיות, בזמן שבהתחסדותו, מציג עצמו העיתון כלוחם בניסיון לכאורה של ממשלת ישראל לעשות בדיוק את זה".
קשה להפריז בהשלכותיו של דיון אקדמי חשוב זה על הנרטיב של ישראל במלחמת 1948 או בהשפעתו על ספרי הלימוד שלנו. למרבה הצער, הנושא כלל לא נדון בתקשורת. במקרה זה, הבומרנג פועל בכיוון ההפוך - בחו"ל. אם הארץ מעלים עובדות היסטוריות כאן, מדוע שלא יעוות את ההיסטוריה גם בחו"ל?
המקרה של קארש אינו מקרה בודד. כמה אנשים בישראל שמעו על ארגון אמריקני בשם "ACT ! למען אמריקה"? המייסדת, בריג'יט גבריאל, לבנונית שהיגרה לארה"ב, מומחית לטרור ומחברת של שני ספרים. היא מגדירה את עצמה כ"ניצולת טרור איסלאמי שאיבדה את ארץ מולדתה לבנון לטובת הגמוניה של האיסלאם הקיצוני ואשר נדרה להבטיח כי לאמריקה, המדינה שאימצה, לעולם לא יהיה אותו גורל".
בנאום שנשאה לאחרונה היא מתארת את השנאה העצמית שמקדמים בקמפוסים אמריקניים, בעיקר אקדמאים במדעי החברה. היא מגנה את התעמולה האיסלאמית שמלמדים לאחרונה בבתי הספר הציבוריים באמריקה, אשר לטענתה עומדת בסתירה בוטה לעיקרון האמריקני המקודש של הפרדה בין דת ומדינה.
נשמע מוכר? נראה כי לנו יש בעיות דומות לאלו שבהן נאבקת גבריאל. אולם סוג זה של חשיבה אמריקנית רחוק מהמכ"ם של כנס סבן, למרות ההשלכות הישירות שיש לנושאים אלה על ישראל. ככזה, הוא אינו "ראוי" לסיקור תקשורתי בישראל. זה פשוט לא מתאים לנרטיב "המקובל".
פרופ' אלן דרשוביץ ביקר לאחרונה בישראל, בין היתר על-מנת לקבל את פרס מנחם בגין. בראיון לסגן עורך הג'רוזלם פוסט, סטיב לינד, אמר הפרופסור מהרווארד: "כל הגורמים (של התקשורת) עסקו בהפרזה ובהגזמה בנושאים אלה..." . לאחר מכן, בראיון עם
יעקב אחימאיר בערוץ 1, ציין דרשוביץ את ההתבטאויות המזלזלות על ישראל והציונות של כוכבי התקשורת הישראלית, כולל
אורי אבנרי ושפע של כותבי טורים בהארץ. דרשוביץ טען כי רטוריקה בוטה מסוג זה מספקת לאויבי ישראל תחמושת בעלת עוצמה, ומקשה ביותר על מגיניה של ישראל להעביר אפילו את המסר העובדתי הפשוט.
אבל בסופו של יום, אפקט הבומרנג האמיתי מחזיר מכה לעיתונות הישראלית. הציבור בישראל מודע היטב לכך שלעתים קרובות מדי העיתונות מדכאת את הדמוקרטיה הישראלית במקום לחזק אותה, והשפעתו עליה נמצאת במגמת ירידה.
