אירוני, כי דווקא אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב - היחידה הנושאת את שמו של האב המייסד של המדינה היהודית ואשר הוקמה במדבר העתיק שחלם להפריח - הפכה חממה לתעמולה אנטי-ישראלית על חשבון השקעה אקדמית ראויה.
עד כדי כך
שוועדת ההערכה הבינלאומית, שמינתה המועצה להשכלה גבוהה לבדיקת תוכניות הלימוד במחלקות למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים באוניברסיטאות בישראל, המליצה לאחרונה לשקול את סגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, אלא אם זו תפסיק לשים "דגש חזק על אקטיביזם פוליטי", תשפר את ביצועי המחקר שלה ותתקן את הליקויים הבסיסיים בתוכנית הלימודים של מדעי המדינה. במילים אחרות, הוועדה דורשת כי המחלקה תשוב לעסוק בפעילות אקדמית מדעית דייקנית, במקום לשטוף את מוחם של התלמידים בדברי דיבה ולעז.
ביום שפרסמה הוועדה את המלצותיה, פרסם פרופ' דוד ניומן - שהקים את המחלקה והנחיל לה אתוס כה בעייתי, ושיש להניח כי "הישג" זה הוא שזיכה אותו בקידום לתפקיד דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה, המאפשר לו לעצב גם מחלקות אחרות בדרך דומה -
מאמר דעה ב"ג'רוזלם פוסט", שבו השווה את התרבות הפוליטית בישראל היום עם זו של גרמניה הנאצית. "ללא ספק יבקרו אותי נמרצות על השוואה זו", כתב, "אך טוב נעשה אם נאמר, על משקל הדברים שכתב ב-1946 הכומר (מרטין) נימולר על גרמניה של שנות ה-30' וה-40': 'כשה
ממשלה שללה את זכויות הריבונות של הפלשתינים, שתקתי; לא הייתי פלשתיני. כאשר הִפלו את אזרחיה הערביים של המדינה, שתקתי; לא הייתי ערבי. כאשר גירשו את הפליטים האומללים, נותרתי בבית; כבר לא הייתי פליט. כאשר באו לקחת את פעילי זכויות האדם, לא מחיתי; לא הייתי פעיל. כשבאו לקחת אותי, לא נותר עוד מי שימחה'".
על איזו פלנטה חי הדיקן למדעי הרוח והחברה? גם אילו הייתה כל אחת מן ההאשמות שבפרפראזה זו נכונה, עדיין ישראל רחוקה שנות אור מגרמניה הנאצית. אך לא צריך להיות פרופ' למדעי המדינה או דיקן פקולטה כדי להבחין כי הטענות הללו הזויות.
ראשית, איזו ממשלה בישראל שללה את "זכויות הריבונות של הפלשתינים"? זו של
דוד בן-גוריון שקיבלה בהתלהבות את הצעת החלוקה של 1947? או אולי אלו בראשותם של
שמעון פרס,
אהוד ברק,
אריאל שרון,
אהוד אולמרט ו
בנימין נתניהו, שתמכו מפורשות בפתרון שתי-מדינות-לשני-עמים? או שמא בטעות התחלף לו לניומן בן-גוריון עם חאג' אמין אלחוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל בשנות ה-20' המוקדמות עד שנות ה-40', שעמל ללא לאות לבצע טיהור אתני של הישוב היהודי בארץ ולהרוס את מדינת ישראל שזה עתה נולדה? או אולי עם יורשיו של חוסייני, מ
יאסר ערפאת ו
אחמד יאסין עד
מחמוד עבאס, שמחוייבותם להשמדתה של מדינת ישראל היא איתנה ושרירה באותה מידה?
לא קיימת שום שקילות מוסרית שהיא בין הרדיפות הנאציות, ההדרה, ההפרדה הגזעית ולבסוף ההשמדה התעשייתית של יהודי אירופה, ובין יחסה של ישראל לאוכלוסֶיה הערביים. לא רק שערביי ישראל נהנים משוויון מלא בפני החוק, אלא שמההכרה בערבית כשפה רשמית של המדינה ועד ההכרה בחגים הלא-יהודיים כימי מנוחה רשמיים לחוגגיהם, ערבים בישראל נהנים מזכויות שלא נהנה מהם שום מיעוט בכל רחבי העולם הדמוקרטי.
ובאופן מפורש יותר: בעוד ששישה מיליון יהודים - שלושה רבעים מיהדות אירופה - מתו מידיהם של הנאצים בשש השנים ששלט היטלר באירופה, הרי שהאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל לא רק ש
גדלה פי-10 במשך 63 שנות קיומה של מדינת ישראל מ-156 אלף ב-1948 ל-1.57 מיליון נפש ב-2010, אלא שקצב ההתקדמות הכלכלית והחברתית של הערבים לעתים קרובות עלה על זה של היהודים, כך שהפער בין שני המגזרים מצטמצם בהתמדה.
יחס מופתי זה בדיוק של מדינת ישראל, גם אם לחלוטין אינו חף מליקויים, הוא הבסיס להעדפתם הברורה של ערביי ישראל את האזרחות הישראלית על פני האזרחות הפלשתינית העתידית, העדפה שהיא נחלתם של מרבית
תושביה הערביים של מזרח ירושלים. העדפה זו גם מניעה לאחרונה עשרות אלפי אפריקנים מוסלמיים לגנוב את גבולותיה של המדינה היהודית בחיפוש אחר מקומות תעסוקה, במקום להישאר במצרים, שבשטחה עליהם לעבור בדרכם אליה. הטיפול בהגירה ההמונית הבלתי חוקית (לא ממש פליטים אומללים כפי שטוען ניומן) הוא בעיה הניצבת כיום בפני מרבית הדמוקרטיות במערב, שבהן מתנהלים דיונים בדבר המחוייבויות הבסיסיות של ממשלות לרווחת תושביהן וזכויותיהן של אומות לקבוע את זהותן ואת מי שייכנס לשטחן.
מדהימה עוד יותר היא השוואה שעורך ניומן בין נסיונה של ישראל - ברוח חוק הסוכנים הזרים האמריקני - למנוע מימון זר מארגונים לא ממשלתיים המעורבים במסע הדה-לגיטימציה הבינלאומי הנערך נגדה, ובין דיכוי המשטר הנאצי את מתנגדיו הפוליטיים. איזה "פעילי זכויות אדם" נעצרו באופן בלתי חוקי על-ידי ממשלה כלשהי בישראל, שלא לדבר על גירושם למחנות ריכוז? על איזו פלנטה חי הדיקן של פקולטה באוניברסיטת בן-גוריון?
אלא שניומן אינו נרתע מעובדות. השקפתו היא "פרדיגמת הקולוניאליזם" הסטנדרטית הרווחת בין אקדמאים ישראלים ומערביים, שאינה רואה בציונות, ובשלוחתה מדינת ישראל, ביטוי לגיטימי להגדרה עצמית לאומית, אלא "אידיאולוגיה ותנועה קולוניאליסטיות התפשטותיות" (בלשונו של פרופ' נוסף באוניברסיטת בן-גוריון) - נצר של האימפריאליזם האירופי בהתגלמותו העושקת ביותר.
ללא ספק, כאן נעוץ שורש הבעיה שיש למחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון: זוהי המחלקה היחידה בישראל
שוועדת ההערכה הבינלאומית המליצה באורח חסר תקדים לסגור אותה. כי אם האדם שייסד אותה, שהיה חבר בה תקופה ארוכה ושהוא בעל השפעה מכרעת באשר לכיוון התנהלותה, רואה במדינת ישראל של היום התגלמות של גרמניה הנאצית בכמה היבטים מרכזיים, כיצד יכולה המחלקה להבטיח "מחוייבות בת-קיימא לספק לסטודנטים טווח מאוזן והכרחי של דעות ופרספקטיבות על נושאים רבים בתחום המדיניות", הדרושות להמשך קיומה?