לפרשנות החדשה שניתנה למקורות היהודיים בנוגע ל
הדרת נשים בציבור יש פן הזוי, בכך אין ספק. הניתוק מכל מה שמתקיים הלכה למעשה בעולם המודרני הנאור, החושב - הוא מוחלט. עד כדי כך שאנשי ציבור ואנשי רוח מאירופה ומארה"ב התגייסו להביע את דאגתם מתופעה שהיא לכאורה כיתתית, צרה ומשוייכת לפלג מסוים בציבור בלבד.
מדינה מתוקנת וריבונית יכולה להרשות לעצמה שקבוצות מיעוט יפעילו בתוכה נורמות התנהגות ציבוריות קיצוניות הסותרות בבוטות נורמות בסיסיות עליהן היא מושתתת. כאן מדובר, למשל, בסתירה מוחלטת לשני חוקים שהם מאבני היסוד של הדמוקרטיה שלנו: חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו וחוק שוויון זכויות האישה.
בהקשר ישיר לכך, מה שמקומם יותר מכל הוא רוח הדברים: הקביעה כי נשים מוגבלות הן מטבען נחותות מגברים, ולכן יש להקצות להן מרחב מחיה משלהן הרחק מגברים. זוהי הסתירה המהותית והתכליתית בין הדרת נשים לבין החקיקה הראשית הנ"ל, וכאן טמונה הסכנה.
למרות גל המחאות הגורף בתקשורת, לא נשמעו עדיין קולות ברורים הקוראים לקרוא לציבור הנשים החרדיות, לפחות בתקשורת, עם כל הקושי שבכך - שגובר בעקבות התעלמותם המכוונת של מנהיגים חרדיים מן הסכנה - לא לוותר, לקום ולעמוד על זכותן הבסיסית ביותר - שוויון - לפחות במרחב הציבורי עם בני המין השני.
