מוסקבה 1989. כבר פרסטרויקה. כבר גלסנוסט. עדיין אין שגרירות. תורים ארוכים קצרי טווח בפתח שגרירות הולנד.שבת. אני הולך למעלה מעשרה קילומטר רגלי ממלון קוסמוס לביהכ"נ הגדול. רוב המתפללים היושבים ישישים עטורי מדליות. עומדים מאחור צעירים וצעירות שאינם יודעים לא סידור ולא אות סידור. שמעו כי ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה ישבות עימהם. באו. בא גם דודו פישר. אני מפציר בו לרדת לפני התיבה. הוא מסרב. אני משהה בו עיני. הוא נכנע. מתפלל. הציבור נמוג.
בירכתי ההיכל עומדת יפה ירקוני. עשתה עימנו את השבת היא ואיזי לייבלר ורעייתו. אני נואם. מאות אנשים מצטופפים סביבי ונותנים בידי פתקאות ובהן כתובות בירושלים. נשבעתי להעביר. קיימתי. חלק מהן שלא מצאתי להן בית עודן בידי. למחרת קונצרט באולם צייקובסקי. דודו פישר שר את שירי "שלג במוסקבה". הקהל עומד על רגליו. זמרת העצמאות שרה. מביאה עצמאות למוסקבה הקפואה. ממסה לבבות. לבי שלי נמס שוב היום וקולה של יפה רך כקטיפה מלווה אותה בדרכה האחרונה.