מטרת המדינה, כך על-פי אריסטו, היא החיים הטובים, להביא את האושר לכל העם שנמצא תחת ריבונות המשטר. מטרת הקמתה של מדינת ישראל היא לדאוג לביטחון היהודים. לכל מי שייזכר בציניות בכך שמאז הקמתה של מדינת ישראל לא נהרגו יותר יהודים מכאן - נאמר: כן, נכון, אך הם מתו עם נשק ביד. המדינה מאפשרת לנו להגן עליהם.
וכך זה נמשך, שנים על גבי שנים. צבא העם הפך לצבא המדינה וכיום לצבא שיש לו מדינה. הקיצוץ התקציבי נוגע לכל המשרדים, רוחבי או לא, עד שמגיעים לביטחון. אגב, כעת שטייניץ טוען שיהיה קיצוץ גם בביטחון, נראה. מאז הקמת המדינה, הביטחון הוא גולת הכותרת.
הבעיה היא המהות. כי מה הם לעזאזל העקרונות של המדינה? לא של הממשלות שמתחלפות כאן אחת לשלוש-ארבע שנים. כולם, מאז מפא"י ועד הליכוד, דואגים לשקט פוליטי. לחרדים יש חופש בלימודים, גם לערבים, גם לדתיים. יש חוק חינוך ממלכתי, אבל הוא קובע דה-פקטו את ההפרדה. אין כור היתוך. יש הפרדה. יש סקטורים. זה בסדר, אבל מי שהולך לישון בכעס, שלא יתפלא שהוא קם עדיין במריבה.
אז פתאום הכל מתפוצץ. הרב כהנא צדק,
ציפי לבני צודקת,
משה פייגלין צודק. אנחנו צריכים להחליט - מה אנחנו רוצים שיהיה פה: מדינה יהודית או דמוקרטית, ומה האיזון ביניהן. לא כל פעם יקום האויב (חמאס, נסראללה, מצרים, מי שזה לא יהיה) כדי להשתיק את הבעיות ולטאטא אותן מתחת לשטיח.
הגיע הזמן לקבוע אתוס אחד, קונצזוסיאלי, בין אם זה על המהות היהודית או הציונית, ולקבוע מהו. לא יכול להיות שהמדינה מגדירה מיהו יהודי והרבנות לא מקבלת את זה, ולהפך. לא יכול להיות שהמדינה תממן ארגונים אנטי-ציוניים, ולא יכול להיות שהיא תתקצב חינוך שהוא לא ממלכתי. הגיע הזמן שהמדינה תקח את המהות לידיים.
