"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" [בראשית מ"ח, ז'].
ימיו של יעקב קרבים למות. הוא חש בכך. שני חייו הם מאה וארבעים ושבע שנה, האחרונות בהן בנכר. בחייו של אדם הנכר הוא בגדר של פרידה גדולה, ממולדת, מבית, מעבר, ואף גם מעתיד. המשאלה האחרונה של גולה בטרם ימות היא להיפרד מן הנכר, לשוב אל ארצו שלו, שיבה מאוחרת אולי, אבל שיבה מכל מקום, אל נחלת האבות גם אם רק כדי להיאסף בקרבתם אלך עמיו.
האב הישיש קורא לבנו האהוב ומצווה עליו בהשבעה ובתחינה "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" [בראשית מ"ז, כ"ט-ל']. יוסף מבטיח למלא אחר בקשתו האחרונה של אביו הישיש אך זה אינו בוטח ביטחון שלם בהיענותו של בנו יקירו לשבועה הראשונה שהשביעו, שמא רק משום כבוד אב הרגיעו לאלתר, והוא שב ומשביעו, "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי", ויוסף אכן נשבע, "וַיִּשָּׁבַע לוֹ", ויעקב, בוטח עתה בבנו, "...וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" [שם, פסוק ל"א], ומודה בהשתחוויה זאת לאלוהים על החסד ועל האמת שיקיים בו בנו אחר מותו [על-פי אבן עזרא].
שתי פרידות אכן, ימים מעטים לאחר מכן, מתדפק המוות על כותל חדר ליבו של יעקב. לב העומד לדום, הומה עוד. מלא. הפרידה מן הנכר הובטחה בשבועה ועתה הגיעה העת לקיים גם את מצוות הפרידה מן הבנים. תחילה ייקרא יוסף לבוא, הוא ומנשה ואפרים בניו, אל מיטת האב הסב, ולאחר מכן ייקראו הבנים כולם ליטול ברכת ישראל.
והנה, בפרידה המקדימה מיוסף באה לה ו' החיבור בתיבת "וַאֲנִי", ומחברת מיתת רחל האהובה שאירעה בתמול הרחוק, למעלה מיובל שנים לפני כן, למיתה הקרובה של יעקב ללא סיבה מובנת מאליה וכאילו מחוץ לגדרי העניין הוא פותח סוגריים ואומר "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל..." וסוגר אותן מיד לאחר שנפתחו. מיתה רחוקה במיתה קרובה נגעה, והבן האהוב של אשת הנעורים האהובה נקרא להיפרד מעל אביו ומעל אימו גם יחד, שתי פרידות ולא אחת.
"כימים אחדים" "מֵתָה
עָלַי רָחֵל" אומר יעקב. התלמוד לומד מן הפסוק הזה כי "אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה" [מסכת סנהדרין דף כ"ב עמוד א'] ועל כן לשון
"עָלַי" מדויקת. מכל אדם המת מסתלק. מאוהבו ואהובו לא. המוות רובץ עליו, נוכח, לא עבר, לעולם לא עבר. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ
עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" [בראשית מ"ב, ל"ו], אומר יעקב כאשר הבנים באים לדרוש ממנו להיענות לתביעתו המתגרה של יוסף להביא לפניו את אחיו הקטון בנימין.
עָלַי אינו מקרי. אין זמן עבר לשכול ולאובדן. בעבור כל אדם - כן. בעבור האוהב - לא. המת האהוב חי עימו עד שימות גם הוא.
"אמר רבי שמואל בר נחמן: לכל יש תמורה, חוץ מאשת נעורים" [סנהדרין דף כ"ב עמוד א'] אומרת הגמרא. רחל היא אשת הנעורים של יעקב, גם אם אותה נשא אחרי שנשא בעל-כורחו את לאה. "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל... וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים
בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" [בראשית כ"ט, י"ח-כ']. אין לה תמורה. לא רק שאין אישה יכולה לבוא להיות אהובה כמותה תחתיה, אלא אהבת נעורים, ככל אהבת אמת אין לה תמורה, אי-אפשר לקנותה, היא תמיד חינם, היא לעולם אהבה הנמדדת באהבה, לא בכסף, לא בטובת הנאה, לא בשום תמורה.
"ונרו ידעך" לא רק שמיתה במיתה נגעה ביום מיתת יעקב, אלא מיתה במיתה נגעה גם ביום מיתת רחל. היא חיה בליבו עד שהוא מת, והוא מת עימה ביום בו מתה היא. "אמר רבי אלכסנדרי: 'כל אדם שמתה אשתו בימיו - עולם חשך בעדו', שנאמר בספר איוב פרק י"ח, פסוק ו': 'אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ
עָלָיו יִדְעָךְ'" [סנהדרין דף כ"ב עמוד א']. נרו - נשמתו - של יעקב דעך עם מותה של רחל, לבו היה חלל בקרבו [על-פי תהלים ק"ט, כ"ב]. חייו חשכו עליו. נפלאתה עד מאוד האהבה של הישיש הקרב למות לאשת נעוריו שמתה עליו. הוא חותם על זרועה, והיא הייתה חותם על ליבו, "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת" [שיר השירים ח', ו'].
גם יעקב גם רחל מתו פעמיים, היא בדרך, בלידתה את בנימין בדרך אפרתה ולאחר שנים הרבה עם מותו של יעקב במצרים, והוא כשהקים מצבה לאשת נעוריו בארץ כנען ולאחר שנים ארוכות ומצוערות בשעה שזכר אותה באוזני בנם בטרם יחזיר נשמתו לבוראו וייקבר בארץ בה נקברה בודדה אשת נעוריו.
על החיבור מעורר ההשתאות הנצחית הזאת באה ו' החיבור של "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל". אין סוגריים לפסוק הזה. הוא אינו פולש לתוך סיפור הפרידה וסיפור הברכות. הוא איננו זקוק לשום פירוש לבד מאשר לפשטו הנהדר, כמו ששום אהבה גדולה אינה זקוקה לשום פירוש כי היא הסוד המפענח את עצמו, החידה הפתורה מתוכה, הפשט הפשוט שכולו אגדה והאגדה שכולה פשט כפשוטו.
