כשאני קורא את הכותרת המשנית - "רומן מכתבים" - אני מצפה ליצירה אפית ארוכה, כתובה בפרוזה, בה ריבוי גיבורים, מרכזי התרחשות ועלילה, שבאים לידי חשיפה בהתכתבות בין שני גיבורים או יותר; והנה, רומן שלפנינו שובר את כל המוסכמות עליהן גדלנו ולמדנו: "השמות שמורים במערכת" כתוב כולו בלשון פיוטית מאוד, אין בו כמעט התרחשות, וזאת שישנה - היא על הרוב חשודה כווירטואלית, ושני המתכתבים ביניהם - משורר ומשוררת - הם חסרי שם.
זאת ועוד, חלקים רבים מהרומן עוסק - כמקובל בשירי משוררים - בארס פואטיקה, ממנה לומד הקורא שהכותבים אינם כפופים לשום חוק פרוסודי, שאין צורך בחוקים בכתיבה (ראו לדוגמה, עמ' 51, 69, 108). המתכתבים מזכירים רומאן שלהם מן העבר שנגנז, ושרומן שלפנינו צריך לשמש מעין פיצוי על מה שאבד (5, 6,7, 8 ועוד).
ובכן, מה קורה ביצירה שלפנינו - השניים מכירים מזה שבע שנים, היא מלמדת אותו דרך גבר בעלמה שלא ידע כמוה עד שפגש אותה. הם משתוקקים זה לזו וגם מזכירים פגישות והתעלסויות ביניהם - אך הקורא איננו בטוח אם פגישות אלו התקיימו במציאות או בדמיון. על הרקע שלו לא ידוע כמעט דבר, אך למרות מעטה הסודיות המוצהר - האוהבת משחררת מספר פרטים על חייה: יש לה בעל וחמישה ילדים, היא מורה לספרות מזה 25 שנה, לפני שבע שנים הגישה מועמדות לאגודת הסופרים, והתקבלה למרות התנגדותם של חלק מוועדת השיפוט, יש לה ערך בוויקיפדיה, וממנו ניתן ללמוד שהיא כיהנה זמן מה כדוברת האגודה, שיר שלה פורסם בעיתון ארצי, משתוקקת לזכות בפרס ראש הממשלה, אך סבורה שמדובר ב"חבר מביא חבר" (עמ'33, 35, 55, 80, 81, 104, 105, 108, 113, 155, 158).
עליו נחשפים הרבה פחות פרטים ביוגראפיים: הוא יו"ר לשכת הבונים החופשיים במחוז תל אביב (עמ' 57), אבל היא מזכירה שהוא יושב כבוד על הבימה בטקס חלוקת פרס ראש הממשלה לסופרים - מעמד ההולם יותר את יו"ר אגודת הסופרים (עמ' 156). שניהם, כאמור, משוררים, והם משתתפים בכנסי משוררים בכפר דרוזי, בטבריה, בצפת, בציפורי (עמ' 38, 47, 176).
בין מציאות לדמיון השניים משתוקקים זה לזו ונזכרים בגעגועים במפגשים שהיו ביניהם בעבר שכללו התעלסויות (82-83,-84. 119, 144, 153-154 ועוד) משיכה גדולה וגם דחייה, למרות האהבה הגדולה. הקורא איננו בטוח אם המפגשים האלה, ביניהם בילוי של שבוע באיטליה (עמ' 169), התעלסות בבית על ההר (הוא גר בירושלים, והיא גרה בעיר על חוף הים - עמ' 144) וביקור שלה בביתה של אימו (עמ' 174) הם בבחינת מציאות או דמיון.
יש הבדל מהותי בין דרך הכתיבה שלו ובין דרך הכתיבה שלה: הוא יותר מיסטי, מרבה בחלומות, באגדות ובאלגוריות (שמרגיזות אותה - עמ' 76, 147), ומתאר רגעי התעלסות בלשון שמכסה טפח. לעומת זאת, כתיבתה הרבה יותר חושפנית, היא מתארת בצבעים עזים את תשוקתה לתנות אהבים עמו. כתיבתה לפעמים בוטה, והיא משתמשת במילים שאינן בבחינת תקינות פוליטית (עמ' 24, 118, 151). הוא משיב לה במשלים (99,75,153,46,19 ועוד).
ליד ההשתוקקות ההדדית החזקה, מתגנבת לה גם דחייה, בעיקר מצדה (עמ' 121), ויש בהתכתבות ביניהם רמזים על המוות האורב לאוהבים (עמ' 85, 144,166).
בעטיפת הספר מצולם מנעול אדום עליו חרות ABUS (נדמה לקורא שמשמעה השפלה, ביזוי, למעשה המילה הנכונה כתובה בלועזית abuseואין הדבר כך שכן, כאן זהו לוגו של חברה המייצרת מנעולים) התלוי על רשת של גדר. מתוך דברי האוהבת אנחנו למדים שהיא ביקרה בעיר גרץ שבאוסטריה, ושם, על גדר שעל גשר מעל הנהר ראתה מנעולים שאוהבים תלו כדי להנציח את אהבתם - וייתכן שאלו מנעולים שהשאירו שם בעלי אופניים (עמ' 162).
ייתכן שמנעול זה בא להזכיר את הפסוק משיר השירים (ד' 12): "גן נעול אחותי כלה". כי למרות האהבה הגדולה של המשורר ביצירה, ולמרות הצהרות האהבה הרבות של המשוררת - הוא מצהיר שכמו פרויד הגדול גם הוא איננו יודע מה האישה רוצה (עמ' 182 -181). במקומות שונים ביצירה מרומז שהמנעולים נמצאים אצל האוהבת, והמפתח אמור להיות אצל האוהב, אך הוא לא מצליח תמיד לפתוח את מנעוליה (עמ' 171,149,175,108,167,165,109,48 -49,191).
אין ספק שמדובר ברומן שונה לחלוטין מרומן המקובל - מי יודע - אולי מדובר בסוגה חדשה.
