מרשים לעצמם

נציב תלונות הציבור על שופטים היה בעצמו שופט במשך 34 שנים ולאחר מכן כיהן שבע שנים כמבקר המדינה. מן הסתם, הוא לא זיכה נאשמים על סמך גירסתם בלבד והוא לא פטר מבוקרים על סמך הכחשותיהם בלבד. אבל כאשר בא אליעזר גולדברג לבדוק תלונה נגד דורית ביניש - הוא דחה אותה פשוט משום שביניש הכחישה את הדברים. ממש כך. מדובר היה בתלונה לפיה ביניש הייתה מעורבת בתרומה של 20 מיליון דולר שהעניקה קרן פורד לקרן החדשה לישראל, שהיא כידוע גוף בעל זהות פוליטית מובהקת. המתלוננים הסתמכו על תמונה וכיתוב שלה שפורסמו באתר של הקרן החדשה, ביניש טענה בתגובה שהדברים לא היו ולא נבראו, וזה כאמור הספיק לגולדברג. מה שמביא אותנו לבעיה נקודתית ולבעיה עקרונית, שכבר עמדתי עליהן כאשר גולדברג דחה תוך ימים אחדים תלונה על התקפתה של ביניש נגד הדרג הפוליטי. נקודתית: ההיכרות בין השניים (הם כיהנו יחד בעליון שלוש שנים) מחייבת שגולדברג כלל לא יעסוק בתלונות נגד ביניש. עקרונית: מן הראוי שנציב התלונות לא יהיה שופט בדימוס, שמן הסתם מכיר לפחות חלק מן הנילונים, אלא אדם מחוץ למערכת. אלא שמסתבר שכללי נקיון הכפיים עליהם עומדים השופטים, נעשים גמישים יותר כאשר מדובר בהם עצמם.

אדם לא משקר בדבר העתיד להתגלות, קבעו חז"ל כלל. ההיגיון ברור: אם אטען שאני יודע איטלקית, השקר יתגלה מיד ולכן מן הסתם אמנע ממנו. אבל אם אטען שהערבית שלי מצוינת, יקח יותר זמן לגלות שהיא כבר שחוקה, ולכן ייתכן שאשקר. הכלל הזה לא עובד אצל נשיאת בית המשפט העליון. השבוע היא טענה, שלשופטים לא מוקצה זמן לכתיבת פסקי דין. כל מי שמכיר את מערכת המשפט - ומדובר ברבבות עורכי דין, עיתונאים, סטודנטים ואחרים - יודע שזה ממש לא כך. לשופטים יש זמן לכתיבה, משום שיומניהם אינם מלאים עד מעל לצוואר בדיונים. אז איך ביניש הרשתה לעצמה לומר זאת? היא כנראה יותר חכמה מחז"ל.

סברתי לתומי, ששוטרים צריכים להיות מי שיקפידו יותר מכל אדם אחר על שמירת החוק. אתם יודעים: דוגמה אישית ועוד כל מיני עקרונות כאלו. אבל מתברר שאני תמים חסר תקנה. הא ראיה, כפי שחשף עמיתי איציק וולף, שהמשטרה ביקשה מהרשויות המקומיות שלא לרשום דוחות חניה לשוטרים, בלא אבחנה ובלא בדיקה האם מדובר בפעילות מבצעית או לא. עם שוטרים כאלו, ממש לא פלא שהפשע משתולל ברחובותינו.

כתבתי השבוע על מופע האימים של עו"ד משה שרמן, סניגורו של העבריין ריקו שירזי, אשר איחר לדיון ב-45 דקות, לעס מסטיק, השתלח בתובעת, הטיח בה עלבונות אישיים, נכנס לדבריו של השופט עודד מודריק, התעלם מהערותיו והתווכח איתו אפילו לאחר מתן ההחלטה. ואני תוהה: האם שרמן מרשה לעצמו התנהגות כזו משום שהוא מייצג מזה שנים משפחות פשע? האם השופטים מאפשרים לו התנהגות כזו משום שאלו הם לקוחותיו? זה שמורא בית המשפט לא בדיוק מוטל על שרמן - את זה ראיתי במו עיני; אבל האם מוראו של שרמן מוטל על בית המשפט?

השופטת הידועה בלשונה החדה, שלא לומר המשתלחת, מצאה השבוע מטרה חדשה: כתבת כלכליסט, ענת רואה. החטא של רואה: היא עסקה בהרחבה בשכר הטירחה הנדיב שאישרה ורדה אלשיך לשלמה נס על עבודתו כמפרק אגרקסקו. העונש שלה: התקפה חסרת רסן, וכנראה חסרת תקדים, של שופט על עיתונאי שמילא את תפקידו. הדובדבן (החמוץ) שבקצפת הוא, שבעוד את רואה ניתן לתבוע על לשון הרע - אלשיך דאגה לעצמה לחסינות מוחלטת, כאשר אמרה את הדברים במסגרת החלטה שיפוטית. יש שופטים ויש שפוטים.

כלל יסוד בממשל תקין הוא האחריות הקולקטיבית: ברגע בו הממשלה מקבלת החלטה, כל חבריה מחויבים לה. לא אצלנו. הממשלה אישרה ברוב מוחץ את ההסכם עם כי"ל לגבי ים המלח - והשר גלעד ארדן יוצא נגדו בפומבי ובהרחבה, ממש ביום בו מוגשת עתירה לבג"ץ נגד ההסכם. בממשל תקין, היה בנימין נתניהו מראה לגלעד ארדן את הדלת בתוך 24 שעות. לא אצלנו. לכן ארדן מרשה זאת לעצמו. ראשית, משום שהוא יודע שהצירוף בין ישראל וממשל תקין הוא סתירה במונחים. שנית, משום שהוא מספיק מקורב לנתניהו כדי שלא תיפול ארצה שערה משערות ראשו. שלישית, משום שאם יודח - יוכל לטעון לאכיפה בררנית.