מי הם הפלשתינים?

בניגוד לתובנה המקובלת, ערביי יו"ש אינם נמצאים כאן מאז ומקדם, עם פלשתיני לא איבד את אדמתו, מדינה פלשתינית לא הייתה קיימת ואין בסיס ל"טענת השיבה". רוב הערבים מערבית לירדן הם יוצאי חלציהם של מהגרים מוסלמים שהגיעו לאזור בשנים 1947-1845 מסודן, ממצרים, מלבנון ומסוריה, וגם מעירק, מסעודיה, מבחריין, מתימן, מלוב, ממרוקו, מבוסניה, מקווקז, מהודו, מאפגניסטן, מבלוצ'יסטן, מקורדיסטן ומטורקמניסטן. פועלים ערבים זרים יובאו על-ידי האימפריה העותומנית והמנדט הבריטי להקמת תשתיות כגון נמל חיפה; מסילות הברזל חיפה-קנטרה, חיפה-אדרעי, חיפה-שכם וירושלים-יפו; מתקני צבא, דרכים, מחצבות, יבוש ביצות, וכו'. מהגרים ערביים היגרו לאזור גם כדי ליהנות מהצמיחה הכלכלית שבאה בעקבות העלייה היהודית השנתית מ-1882. לפי דוח ועדת פיל הבריטית מ-1937 (Palestine Betrayed, פרופ' אפרים קארש, הוצאה לאור אוניברסיטת ייל, 2010, עמ' 12): "הגידול באוכלוסיה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירוניים המושפעים על-ידי הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של 1922 ו-1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו, 37% בירושלים, לעומת 7% בלבד בשכם וחברון וירידה של 2% בעזה". האוכלוסיה הערבית של יפו, חיפה ורמלה זינקה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי הגירה מסיביים, ולמרות עזיבתם של ערבים רבים עקב האלימות הבין-ערבית מערבית לירדן. שכונות של מהגרים בכל רחבי הארץ הכיבוש המצרי (עד סוריה) על-ידי מוחמד עלי בשנים 1840-1831 הביא בעקבותיו זרם של מהגרים מסודן וממצרים שהתיישבו בין עזה לטול-כרם ועד לעמק החולה. הם פגשו כאן אלפי מהגרים מצריים שברחו לעכו כדי להשתמט משירות צבאי. מהגרים ממצרים זוהו בבית שאן, בעכו, בחדרה, בנתניה וביפו ב-1865 על-ידי הגיאוגרף הבריטי הנודע, H.B. Tristram בעמוד 495 בספרו: Land of Israel journal of travels in Palestine. שכונות של מהגרים מצריים ביפו, כגון שייך מוניס (רמת אביב), אבו-כביר, סומייל, סלמהופג'ה תועדו על-ידי ה-British Palestine Exploration Fund, וב-1917 היו ביפו מוסלמים מ-25 מדינות, כולל אירן, אפגניסטן, הודו ובלוצ'יסטן. מהגרים מצריים התיישבו גם בטייבה, בקלנסוואה, בכפר קאסם, בערה ובערערה. "36,000-30,000 מהגרים סוריים (חורנים) הגיעו לפלסטינה בחודשים האחרונים", דיווח היומון הסורי La Syrie, ב-12 באוגוסט 1934. איז א-דין אל-קאסם, מנהיג טרור אנטי-בריטי ויהודי בשנות ה-20 וה-30 וסמל הטרור החמאסי, היה מהגר סורי וכך גם סעיד אל-עז ממנהיגי פרעות 1939-36 וקאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי". מהגרים מלוב התיישבו בגדרה, אלג'יראים התיישבו בצפת ובטבריה לצד סורים, ירדנים ובדואים, וצ'רקסים, בוסניים, תימנים, טורקמניסטנים ומהגרים מוסלמים נוספים התיישבו מערבית לירדן. מספר רב של פליטי 1948 חזרו למשפחותיהם במצרים, בסוריה, בלבנון ובירדן. "בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות" ב-1869 כתב מרק טווין ב-Innocents Abroad: "פלסטינה שוממה ולא נאה לעין". איש השמאל האמריקני, הפציפיסט, ממייסדי "האיגוד האמריקני לזכויות האזרח", ג'והן היינס הולמס, כתב ב-1929 בספרו, Palestine Today and Tomorrow: "זאת הארץ אליה באו היהודים לשקם את מולדתם העתיקה... בכל העולם אין בית ליהודי חוץ מההרים והבארות של ממלכתו הקדומה... בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות... גרד את הקרקע בכל מקום בפלסטינה ותמצא את ישראל... אין שם דרך, מעיין, הר או כפר שאינם מהדהדים שמות יהודיים... ליהודי יש בפלסטינה שליחות נעלה יותר מכלכלה... השליחות היא שיקום ציון וציון היא פלסטינה". הטענה הערבית לקיום עם ערבי בפלשתינה מאז ומקדם, והניסיון לערער את הזכות המוסרית, היסטורית וגיאוגרפית, לריבונות יהודית על ארץ ישראל, מנותקים מהמציאות, כפי שמתעדים גם ספריהם של אריה אבנרי ("ההתיישבות היהודית וטענת הנישול", 1980) וג'ואן פיטרס ("מאז ומקדם", 2008) בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".