ניתוק השופט מהגוף שבחר בו

לפני כחודש התייחסה השופטת מרים נאור ליחס שבין השופט הנבחר לגוף הבוחר בו, דהיינו - חברי הוועדה לבחירת שופטים, ובדבריה הדגישה עקרונות חשובים: "עורך דין שמתמנה לשופט, או שופט המתמנה לערכאה גבוהה יותר, חייב לשמור מכל משמר על היעדר מחויבות לאיש. אל לו בשבתו לדין להיות מחויב למי שפעלו למען מינויו. אל לו להיות מחויב לחברי הוועדה לבחירת שופטים שהצביעו עבורו. אין לצפות משופט או מועמד לשיפוט שיבטיח בין במפורש ובין במשתמע כיצד יפסוק בעתיד בסוגיה כזו או אחרת. אל נא לחברה לצפות ממנו לתת התחייבות כזו לא באמירה מפורשת וגם לא בקריצת עין". דבריה של השופטת נאור מבטאים התנהלות ראויה המצופה משופט ואני מניח שהם מקובלים על רובו המכריע של הציבור. אף על-פי כן, אין בהם כשלעצמם להבטיח את הניתוק המיוחל בין השופט הנבחר לגוף שבחר בו, ואת עצמאותו המלאה של השופט לאחר שנבחר לתפקידו. החלק הקל נתחיל בחלק הקל - בקרב חברי הוועדה לבחירת שופטים ישנם עורכי דין פעילים או פעילים בעבר ואשר עתידים להיות פעילים בעתיד בתחום המקצועי ויו"ר הוועדה הוא דוגמה מתאימה. כללי האתיקה השיפוטית קובעים [סעיף 15] סדרה של מצבים בהם קיימת מניעות של השופט לשבת בדין. מדוע לא יעודכנו כללים אלו כך שייקבע כי שופט לא יישב בדין בעניין המיוצג על-ידי חבר הוועדה לבחירת שופטים שכיהן בעת בחירתו, או בעניין המטופל על-ידי עורך דין אחר ממשרדו, במשך חמש שנים מיום בחירתו. היה השופט מועמד לכהן בערכאה גבוהה יותר, יחול עליו איסור זה גם בתקופת מועמדותו. הנה כי כן - על-ידי התקנת כלל פשוט למדי ניתן יהיה ליצור ניתוק אמיתי בין השופט לגוף שבחר בו ושוב לא ניאלץ לסמוך על כך שכל הנבחרים יידעו מעצמם להתנהל על-פי עקרונותיה הראויים מאוד של השופטת נאור. החלק הקשה החלק הקשה יותר נוגע להשקפת עולמו של השופט. אין איש מצפה ממועמד להבטיח הבטחות קונקרטיות ביחס לפסיקתו העתידית בנושא קונקרטי, ואולם השקפת עולמו של השופט גלומה בה הבטחה מסוימת לעתיד, ובחירת אדם לכהונת שופט אין משמעה לידה מחדש. כאן דבריה של השופטת נאור אינם פותרים את הבעיה. נניח כי מועמד מעולה לכהן בבית המשפט העליון מחזיק באופן אישי בהשקפות פוסט-ציוניות, או אפילו אנטי-ציוניות מובהקות. נניח כי הוא נמנה על אלו המשוכנעים כי ישראל היא מדינת אפרטהייד המפלה ומדכאת קבוצות אוכלוסיה מסוימות או שנוקטת באמצעים אלימים מדי להבטחת בטחונה. האם ראוי שאדם כזה יתמנה לכהונת שופט? האם באמת רשאי הגוף הבוחר לאטום עיניו ואוזניו מללמוד דבר מה על השקפת עולמו של המועמד? האם באמת השקפת עולמו לא תתבטא בסופו של יום גם בפסיקותיו? האם באמת ניתן להבדיל בין השקפה מקצועית משפטית להשקפה ערכית ואידיאולוגית? אני מעדיף להותיר את השאלות הנוקבות האלו פתוחות לדיון, אולם אציין כי אל לבכירי המשפט בישראל להתעלם מהעובדה שהן מטרידות מאוד אזרחים רבים. רעיון השימוע של המועמדים לכהונה בבית המשפט העליון עלה לדיון בשל חוסר הביטחון שחש חלק מהציבור ביחס לערכי היסוד של המועמדים לשיפוט - במיוחד בבית המשפט העליון. ככל שהדיונים מתקיימים מאחורי פרגוד הסודיות של הוועדה לבחירת שופטים, חשדנות הציבור ביחס להליך גוברת בהכרח. איני דוגל בשימוע בפני גוף פוליטי, אבל שימוע פומבי בפני גוף ציבורי מיוחד הוא רעיון שראוי לשקול אותו בחיוב.