קיבלנו שניים מהנשיאים הבאים

ראשית, מגיע כל הכבוד הן לדורית ביניש והן ליעקב נאמן. בשקט-בשקט הצליחו הנשיאה והשר להגיע להסכמה על מינוי מיידי של ארבעה שופטים לבית המשפט העליון, ובכך שירתו כראוי את האינטרס הציבורי: גם במילוי שורותיו של העליון וגם במניעת עוד חודשיים של התמודדויות ושמועות ולחצים. נכון שהם עשו דיל, אבל זה לגיטימי לגמרי במדינה דמוקרטית. בתקשורת של הימין כבר ממהרים להכריז על ניצחון דווקא לביניש, אך דומה שהדברים נובעים מפוזיציה. כדאי לזכור, שאורי אריאל ודוד רותם - שוודאי אינם חשודים כאנשי שמאל - תמכו בכל ארבעת השופטים החדשים. חוץ מזה, קחו לדוגמה את דפנה ברק-ארז: מאחר שהיא פרופסור באוניברסיטת תל אביב, היא מתויגת כמעט אוטומטית כ"שמאלנית". זה נכון בדיוק כמו לתייג את סולברג כ"ימני" רק משום שהוא מתגורר בגוש עציון (המצוי דווקא בליבת הקונצנזוס הפוליטי). כעובדה, קשה מאוד להצביע על עמדותיהם הפוליטיות של כל ארבעת השופטים - וזה בהחלט לזכותם. קיים גם איזון בתחומי ההתמחות של הארבעה: שוהם הוא פליליסט מובהק, ברק-ארז מתמחה בתחום האזרחי והמינהלי, ואילו סולברג וזילברטל מביאים ניסיון שיפוטי רב-תחומי. למינויים שנעשו היום יש חשיבות רבת-שנים, ולא רק משום שהפעם הבאה בה ייבחרו שופטים לעליון תהיה רק בעוד שלוש שנים, עם פרישתם של אשר גרוניס ועדנה ארבל. אם יישמר עיקרון הסניורטי ולא תוחזר תקופת הכהונה המינימלית, קיבלנו היום שניים מן הנשיאים הבאים של העליון. אפשר כבר לשרטט את הרשימה לשני העשורים הקרובים: אשר גרוניס (2015-2012), מרים נאור (2017-2015), אסתר חיות (2023-2017), יצחק עמית (2028-2023), נועם סולברג (2032-2028) ודפנה ברק-ארז (2035-2032). יתרה מזו: המינוי של ברק-ארז וסולברג, שיהיו שני השופטים הצעירים ביותר בעליון, מוריד את ממוצע הגילאים בו (אחרי פרישתם של ביניש ואליעזר ריבלין) לפחות מ-56 - בהחלט בית משפט צעיר. מצד שני, זהו גם בית משפט מנוסה, והמינויים החדשים תורמים לאיזון גם בתחום זה. סולברג הוא שופט מזה 13 שנים, וצבר ניסיון רב כעוזר היועץ המשפטי לממשלה במשך שבע שנים - ניסיון חשוב מאוד דווקא בעליון. אליקים רובינשטיין נחשב לשופט עליון מצוין, למרות שהיה שופט מחוזי אפור למדי, בזכות הניסיון שצבר כיועץ המשפטי; סולברג אומנם לא היה היועץ, אך צבר שנים רבות בלשכת היועץ ועשוי להיות "תואם רובינשטיין". זילברטל מביא 21 שנות ניסיון בשתי ערכאות, ואילו שוהם מביא עשר שנים במחוזי ועוד שנים רבות במערכת השיפוט הצבאית. לברק-ארז אומנם אין ניסיון שיפוטי, אך בהחלט חשוב שבבית המשפט העליון יהיו גם אנשי אקדמיה, ובהרכב החדש שלו היא תהיה היחידה עם ניסיון שכזה; המבחן שלה יהיה במעבר מן התיאוריה אל המעשה, שהוא לא תמיד קל וחלק. עוד נקודה היא "הכסא העדתי". קשה להבין מדוע בישראל של שנת 2012 עדיין נבחרים שופטים בהתאם למוצא. לאחר ש"הכסא הדתי" כבר מזמן אינו קיים - סולברג יהיה השופט הדתי השלישי בעליון (לצד רובינשטיין וניל הנדל; יצחק עמית בא מבית דתי) - לא ברור מדוע יש צורך בכסא עדתי ובכסא של בן-מיעוטים (כיום זהו סלים ג'ובראן). אם בית המשפט העליון אינו מייצג את החברה אלא משקף אותה, כפי שטוענים נשיאיו בתוקף, הרי שעליו לשקף ערכים ודעות, ולא מוצא ועדות.