כאשר החל הוויכוח על יוזמות החקיקה של חברי הכנסת לוין את אלקין וחבריהם אמר לי חבר יודע-דבר שהצעת החוק היחידה שללא ספק תעבור היא הצעת "חוק גרוניס" שנועדה לבטל את מגבלת אורך כהונת נשיא העליון ובכך להכשיר את מינוי השופט גרוניס כנשיאו הבא של בית המשפט. הכיצד? שאלתי. הרי זה חוק פרסונלי והמטרה הפוליטית כל-כך שקופה?
דורית ביניש לא אוהבת את השופטת
מרים נאור, ענה חברי. היא תשמח אם גרוניס יתמנה - הכול זה עניין אישי.
אין לי דרך לבחון באופן ישיר את העובדות הרכילותיות להן טען חברי, מאחר שאיני מהלך בפרוזדורים המתאימים. מאידך, התחזית שלו התממשה במדויק. מה שמבחינתי תומך בתזה הזאת היא העובדה שלא שמעתי את השר
דן מרידור מתלונן על "חוק גרוניס" והוא הרי מאז ומעולם מהווה חבר אישי ודובר של השופטת ביניש. אם מרידור לא מחה זה סימן לא רע לכך שביניש רצתה ש"חוק גרוניס" יחוקק, למרות שטענה שהחוק הוא למורת רוחה.
אם ראו הפוליטיקאים מקרב חברי הוועדה לבחירת שופטים את תגובתו העולצת של התועמלן המשפטי השמאלני-משה הנגבי ביחס לבחירת ארבעת שופטי בית המשפט העליון, הם היו עשויים ללמוד ממנה מי באמת ניצח ומי הפסיד בקרב על בית המשפט העליון. לי עצמי אין צל של ספק: נשיאת העליון דורית ביניש ניצחה ובגדול. בניתוח שלאחר מעשה אי-אפשר שלא להתפעל מתכסיסי המאבק בהם נקטה - בכל מה שנוגע לתכסיסנות פוליטית יש לפוליטיקאים עדיין הרבה מה ללמוד ממנה. איני מתכוון בכך למתוח ביקורת על ביניש - במאבק פוליטי נוקטים בתכסיסים פוליטיים - אין דרך אחרת.
נתחיל בשופט נועם סולברג - השופט הוא אכן "דתי לייט" ו-"מתנחל מחמד", וגם משפטן ושופט מצוין הראוי למינוי. סולברג הוא גם איש הממסד. דהיינו, מי שכל הקריירה המשפטית שלו התרחשה ברחוב צלאח א-דין במתחם המצומצם שבין משרד המשפטים לבית המשפט המחוזי. איש המערכת בכל רמ"ח ושס"ה ובוודאי לא דמות שיש לחשוש ממנה. מקומו של סולברג בעליון נראה טבעי בכל פשרה מקובלת במינוי שופטים לבית המשפט העליון. הבעיה שניצבה בפני ביניש לא הייתה אם סולברג ימונה, אלא מה המחיר שניתן לגבות עבור המינוי וכיצד יש להעלות את התמורה.
הפתרון לבעיה היה ניהול קרב הסחה אדיר שתכליתו לערער על מינוי סולברג לעליון. לשם כך גויס
עיתון הארץ ואף נציגת עורכי הדין בוועדה, עורכת הדין בן-ארי, תומכת ביניש מובהקת, העניקה ראיון חסר תקדים בו תקפה את המינוי המיועד בלשון חריפה (מה שלא הפריע לה לתמוך במינוי בסיכום). אנשי רוח חתמו על עצומות וגם אני הולכתי שולל במתקפת ההסחה והקדשתי כמה רשימות על-מנת לבקר את מסע ההסתה נגד סולברג, מה שמוכיח שיש לי הרבה מה ללמוד בפוליטיקה.
בהמשך "התגלה" שבעסקה המקורית שתוכננה (סולברג, ברלינר וזילברטל) אין אפילו שופט מזרחי אחד - רק אשכנזים (כמוני) שלא טרחו לעברת את שמם. היעדרו של שופט מזרחי מעולם לא הפריע כשלעצמו לביניש, אבל הוא היווה תירוץ טוב להפר את ה"דיל" ומיד צצו כמה מועמדי קש שאיש מלבדם לא לקח את מועמדותם ברצינות. ביניש עצמה הצהירה, כך פורסם, שהיא תומכת במועמדותו של
מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, שאותו היא ממש מעריכה. נו-טוב, את הסיפור הזה אף אחד לא קנה מלבד כמה עיתונאים נבערים.
מינויו של
אורי שהם על תקן "השופט המזרחי" לא היה צריך להפתיע איש. גם מועמד מזרחי וגם איש ממסד שגדל בפרקליטות הצבאית עד שנהיה לפצ"ר וכן שופט פלילי מיומן. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל שר המשטרה היה בן עדות המזרח כמשקל נגד לכך שרוב שוכני בתי הכלא אף הם באו משם והסיבות לכך ידועות. גם בבית המשפט העליון את המומחה למשפט פלילי השופט
אדמונד לוי שפרש מחליף מומחה מזרחי אחר למשפט פלילי - עד כאן הפשרה נעה במסלול הרגיל והמקובל.
מה שהפתיע מאד היה מינוי פרופ' דפנה ארז-ברק. איני מתכוון ואיני מוסמך לדון בכישוריה, אבל כישורים אינם הנושא העיקרי בהליך. המינוי הפתיע מאחר שהשופטת ביניש חזרה והצהירה שאינה מתלהבת ממינוי שופט מהאקדמיה וכזכור היא התנגדה נמרצות למינוי פרופ' נילי כהן לבית המשפט העליון. מעניין האם הנשיא לשעבר
אהרן ברק היה מעורב במינוי זה. פרופ' ארז ברק אינה רק צעירה מאד יחסית, אלא גם נטולת כל ניסיון מקצועי אמיתי. כאשר ממנים פרופ' למשפט ציבורי מהאקדמיה ובגיל כל-כך צעיר עושים זאת רק מפני שיש לה אג'נדה (מזכיר משהו?), אבל האג'נדה שלה מתאימה מאד למי שדחף את המינוי.
מעולם לא סברתי שבית המשפט העליון הוא שמאלני דווקא (אם כי ביחס למספר שופטים בו אני בהחלט חושד שהם נמנים על השמאל). בראש ובראשונה בית המשפט העליון הוא מוסד של העילית השולטת בממסד ובאקדמיה שברובה המכריע היא גם אשכנזית. אין בו עולים חדשים ואין בו חרדים ואין בו מוסלמים המהווים את רובו המוחלט של המיעוט הערבי ואין בו ייצוג אמתי לאלו שצמחו בשכבות החלשות. יש בו ייצוג נאות לדתיים לאומיים מתונים, שתמיד היו שותפים לממסד-עוד מימי מפא"י העליזים ובעיקר יש בו ייצוג לאלו שגדלו בחיק הממסד והתקדמו בתוכו, או לידו ועל בסיס קשרים עמו.
סביר להניח שבית המשפט העליון נמנה על העילית המקצועית מקרב הממסד, אבל לעילית מקצועית אין לאפשר השפעה מכרעת על החיים הציבוריים והפוליטיים ואף אין לאפשר לה להתיימר להכריע בשאלות פוליטיות וערכיות. יש להמשיך ולהשגיח בשבע עיניים ביקורתיות וחשדניות אחר דרכו של בית המשפט העליון ואחר פסיקתו של כל שופט ושופט - תם עידן התמימות.
לבסוף: אין אני יכול שלא לייעץ משהו לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים. כעת, משנקבע למעשה הרכבו של בית המשפט העליון, נותרתם ללא עמדת השפעה ממשית בוועדה. קיימת ברית פוליטית בין נציגי הלשכה לנציגי העליון והם ימנו את מי שהם רוצים למנות לערכאות הנמוכות כאשר למינוי נדרש רוב רגיל. מצב דברים זה אינו תקין ואינו מאוזן וכאן נדרש שינוי חקיקתי. יש לעגן בחוק שגם למינוי שופט בבית משפט השלום והמחוזי יידרש רוב של שישה מחברי הוועדה.
