ביברלוסקוניזם - התקשורת הישראלית לאן

דבר אחד ברור. אנשי העסקים אינם נכנסים לתקשורת כדי לעשות כסף. נהפוך הוא, הם מוכנים להחזיק כלי תקשורת, על-אף ההפסדים הכספיים הכרוכים בכך. ואם תשאלו מדוע, התשובה פשוטה מאוד: כיוון שההחזקה בכלי תקשורת מאפשרת להם לשלוט על המידע המגיע באמצעותו לציבור. דוגמה למקרה שכזה היה הניסיון לבטל תוכנית 'עובדה', שעסקה בכמעט-תאונה שקרתה למטוס של חברת "ישראייר" שבבעלות נוחי דנקנר. נוחי דנקנר זעם על הכוונה לשדר את התחקיר, ופנה למוזי ורטהיים, בעל השליטה בקשת, שניסה להפעיל צנזורה על השידור. בנוסף נקט נוחי דנקנר בסנקציות נוספות. יומיים אחרי שנדחה התחקיר על ישראייר בעובדה, הודיע דנקנר על הקפאת המימון של חברת סלקום, שגם היא בבעלותו, לתוכנית על האלימות בישראל. מסתבר שהחברות המסחריות הן המממנות תוכניות עיתונאיות. "'זה מסריח, זה ברור', אומר גורם בהפקה, 'אבל היום אין שום דבר דוקומנטרי שנעשה בלי מימון חיצוני של גופים מסחריים או ציבוריים. זה ככה עם כל הזכיינים, כולם כל הזמן מחפשים מימון'" (ואלה, 4/1/2006). האמת שדוגמאות מסוג "התחקיר על 'ישראייר'" אינן רבות במיוחד, אבל לא מהסיבה הנכונה. הסיבה לכך אינה אי-התערבות של בעלי ההון בתכנים המשודרים. הסיבה לכך היא שהעיתונאים מבינים, שאם הם רוצים לשרוד בתפקידם, עליהם להתאים את עצמם למערכת. בכנס אילת לעיתונות שהתקיים ב-28/11/2007 אמר מיקי רוזנטל: "אני עבדתי הרבה שנים ב'ידיעות אחרונות' והייתי בתפקידים בכירים, הייתי ראש מחלקת החדשות וסגן עורך העיתון. מעולם לא אמר לי המו"ל – להוציא את פרשת האזנות הסתר, שאז הייתה התערבות מאסיבית בתכנים – 'את זה אנחנו לא מוכנים שתפרסם על האיש הזה והזה', מעולם! אבל משום מה אני ידעתי את הרשימה של האנשים שאסור לטפל בהם! הייתה רשימה של אנשים, שאני ידעתי – בתקופות מסויימות - שהם חביבי מוני מוזס ובהם אסור לגעת, והם כולם היו קשורים לאינטרסים הכלכליים שלו". בהמשך אומר מיקי: "אני מעריך מאוד את התוכנית 'עובדה', ואני עוקב אחר התוכנית הזאת כבר עשר שנים - 95% מהתחקירים היו על הרשות הציבורית. כולם מדברים על התחקיר על 'ישראייר' - אבל מה היה חוץ מ'ישראייר'?? וכשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו! לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב!".

היום גם הפוליטיקאים הם מחוץ לתחום, וזה הלקח שמנסה נתניהו להעביר לעיתונאים באמצעות סגירתו של ערוץ 10. הערוץ, שפרסם את תחקיריו של רביב דרוקר על נסיעות ראש הממשלה לארה"ב, והעז לפרסם את הכתבה על שלדון אדלסון, המיליארדר האמריקני המקורב לנתניהו, ועל התנהלותו של שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, נאלץ עתה לשלם את המחיר, שכן בישראל 2011 תחקירים על הון או על שלטון – מרגיזים את בעלי השררה. בראיון לרדיו תל אביב, שהתקיים ב-1/1/12 אישר יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, שקיבל הצעה (מלשכת ראש הממשלה??) לפטר את העיתונאי רביב דרוקר בתמורה לדחיית החובות של ערוץ 10. דבריו לא הפתיעו איש, שכן כבר היה ברור שנתניהו מעורב בהחלטה על גורלו של ערוץ 10, שהרי בזמן ההצבעה בכנסת הוטלה משמעת קואליציונית נגד הצעת החוק לדחיית החובות. הקואליציה הצביעה בעצם בעד סגירת הערוץ!!!!

אבל ערוץ 10 אינו בודד במערכה. בתקופה האחרונה משלמים גם עיתונאים נוספים מחיר גבוה על העברת מידע לציבור. העיתונאית קרן נויבך, שבתוכניתה 'סדר יום' מותחת ביקורת קשה על בעלי ההון והפוליטיקאים, ומירית הושמנד, עורכת 'סדר יום', ו-28 עובדים נוספים ברשות השידור, קיבלו בחודש האחרון הודעות פיטורים. העילה הרשמית לפיטורים הנרחבים היא קיצוצים, אך עובדים ברשות השידור מציינים שהפיטורים הינם אחד המהלכים באמצעותם מנסה הנהלת הערוץ להתערב באופן בוטה בתכנים המשודרים, לקרב ולהרחיק עיתונאים ועובדים בהתאם לעמדותיהם הפוליטיות. "ברשות השידור תמיד היו השפעות פוליטיות, זה לא סוד", אומר מוטי אמיר, מנהל רשת ב', בדיון של מועצת העיתונות בנושא פוליטיזציה ברשות, "השאלה היא איזה סוג של השפעה – אם באיומים והפחדות או ברמיזה שככה צריך, ואז העורך מחליט מה הוא עושה. השאלה היא אם זה נעשה מהמקפצה, וכיום זה נעשה מהמקפצה, בריש גלי". דני זקן, יו"ר אגודת העיתונאים של רשות השידור בירושלים, מסכים עם הקביעה הזו: "גם בשלטון הקודם הייתה מחנאות והעדיפו אנשים מסוימים על פני אחרים, אך המצב הנוכחי השתנה מקצה אל הקצה – לא שפה ושם מעדיפים מישהו, אלא באופן מובהק דוחים את מי שלא שלהם, מדיחים באופן שרירותי עובדים מצטיינים בלי נימוק ענייני ומקדמים אנשים שהמעלה היחידה שלהם היא שהם מקורבים". במכתב שכתב מוטי אמיר למבקר המדינה באוגוסט 2011 התלונן על כך שבחודשים האחרונים התקבלו החלטות רבות שמהן "נודף ריח רע של פוליטיזציה". אמיר טוען שתקופה האחרונה גדלו ב-50% הראיונות והמופעים של אנשי הליכוד ביומני החדשות ובתוכניות האקטואליה של רשת ב', מכ-600 פעמים לכ-900 פעמים בחודש. כן התלונן אמיר על כך שעיתונאים בכירים, כמו רן בנימיני, יואב קרקובסקי, ערן זינגר, יגאל רביד ופאר לי שחר, הורחקו מתפקידי הגשה, כן הורחק גיל ליטמן מתפקיד עורך יומן הבוקר, ויואב קרקובסקי מעריכת סדר יום. "אלה עיתונאים מוכשרים שהורחקו בשל חשד שהם אינם מתומכי השלטון הנוכחי". כן תיאר אמיר כיצד ניסתה ההנהלה למנוע ממנו לקיים שידור מיוחד על ההפגנת ה-300,000. תלונה דומה התקבלה מעובדי ערוץ 1. ורד ברמן, עיתונאית ערוץ 1 סיפרה כי בערב שבו נערכה ההפגנה הגדולה ברחוב קפלן בתל אביב התקשרו מלשכת ראש הממשלה ודרשו שלא לדווח על מספר המפגינים שהגיעו לכל עיר. ברמן סיפרה כי הוראה זו קוימה, ומאותו רגע חדלו לציין את מספר המפגינים המשוער.

כמובן שהשליטה של בעלי ההון והשלטון בתקשורת אינה המצאה ישראלית. מי ששיכלל יותר מאחרים את השיטה הזו היה סילוויו ברלוסקוני, ראש הממשלה הקודם של איטליה. כבר בשנות השמונים חדר ברלוסקוני, שהיה איש עסקים, לתקשורת. הוא החל את דרכו בטַלַ-מילאנו, תחנת טלוויזיה מקומית בכבלים, שהלהיט שלה היה תוכנית שבה נהגו להשתתף עקרות בית איטלקיות ששאיפתן הייתה להופיע בטלוויזיה. מנחי התוכנית נהגו להציג לצופים שאלות, ובכל פעם שצופה שהתקשר ענה את התשובה הנכונה, הורידה עקרת הבית שבאולפן את אחד הפריטים מלבושה. הצלחתה של התוכנית גרמה לריבוי של תוכניות מהסוג הזה. בנוסף הציף ברלוסקוני את התחנה שברשותו בתוכניות ריאליטי וטוק-שואו ושעשועונים רבים שבהן רקדו נשים בלבוש מינימלי, אם בכלל. במהרה הפכה תחנת הטלוויזיה של ברלוסקוני לאימפרית התקשורת הגדולה באיטליה. ברלוסקוני לא הסתפק בזה ורכש גם עיתון יומי, הוצאה לאור וקבוצת כדורגל. ב-1993 החליט ברלוסקוני להיכנס לפוליטיקה, הקים מפלגה ושנה לאחר מכן כבר הפך לראש ממשלה. ב-16 השנים האחרונות כיהן ברלוסקוני לסירוגין כראש ממשלה, וזכה לקדנציות הארוכות ביותר שידעה איטליה ב-60 השנים האחרונות. ברלוסקוני המנהל אורח חיים פרוע, הרצוף בשערוריות מין ובשערוריות משפטיות (הורשע בהעלמות מס ועומדים נגדו 17 תיקים משפטיים, בין השאר חשוד במעורבות בפרשת זנות של קטינות ובשיתוף פעולה עם המאפיה האיטלקית), הצליח להעביר בפרלמנט חוקים שהעניקו לו חסינות. כן הצליח להשתיק ביקורת מבית ומחוץ. שליטתו באמצעי התקשורת ההמוניים העמידה לרשותו מכונת תעמולה משומנת. ידידיו מגישי החדשות הרעיפו עליו מחמאות, וכמובן שחסכו ממנו ביקורת. הבמאי האיטלקי-שוודי אריק גנדיני, בסרטו המצויין "וידאוקרטיה", מתאר את שלטון הטלוויזיה על החיים באיטליה. בראיון טלפוני עמו אמר הבמאי: "המהפיכה התרבותית שברלוסקוני עשה באיטליה היא הפשע החמור ביותר שלו. הפשע שאני לעולם לא אסלח לו עליו. השחתת כל המידות והרדידות שהביאה עמה הטלוויזיה שבבעלותו הם המורשת העגומה ביותר שלו, שתישאר עוד הרבה מאוד זמן אחרי שהוא עצמו יילך". גנדיני מכנה את המהפיכה התרבותית הזו בשם "ברלוסקוניזם", ומסביר: "הסיבה שקראתי לסרט 'וידאוקרטיה' היא שבמציאות האיטלקית של היום, המראה החיצוני והתדמית חשובים יותר מהמהות. אם אתה יודע להתלבש יפה ולהופיע בטלוויזיה, הכל נסלח לך". ואכן במשך שנים רבות סלחו האיטלקים לברלוסקוני על כל שערוריות המין שהיה מעורב בהן, על כך שמינה את נערות ה'וולינה' (נערות שרוקדות בטלוויזיה בלבוש מינימלי) לשרות בממשלה, הם נטו לנהות אחר הבטחתו שהחיים, כמו בטלוויזיה, יכולים להיות נפלאים. "הבעיה היא", אומר עדי שוורץ בראיון טלוויזיה בעקבות הקרנת סרטו של גנדיני בסינמטק תל אביב, "שאיטליה הפכה למדינה מטומטמת. זה לא ברלוסקוני האיש, אלא התרבות שיצר סביבו. אני חושב שבפרפראזה על המונח 'הבנאליות של הרשע' של חנה ארנדט, אפשר להסתכל על מה שקורה בטלוויזיה האיטלקית כעל 'הרשע בבנאליות'.

בכנס אילת לעיתונות 2007 אמר ד"ר עוזי אלידע: "בשנים האחרונות נוצר סוג חדש של צנזורה בעולם המערבי, וישראל די מצטרפת לעניין הזה. במידה מסויימת התקשורת משתפת פעולה, לא רק בגלל שהיא נותנת שיפיקו אותה, ולא רק בגלל שהיא תלויה בפרסומות של המפרסמים, אלא בגלל הלוגיקה שלה שבנויה על העיקרון של ספקטקל (מופע). אני רוצה לצטט כאן את דבריו של הסוציולוג הצרפתי בורדיאה, שאמר שבשנים האחרונות התקשורת מתפקדת כקומוניקציה נגד אינפורמציה. במקום שהתקשורת תעביר מידע, היא מפרקת את המידע והופכת אותו לרעש. היא יוצרת סוג של קונפליקט (דיון שבו מועלות דעות מנוגדות) וסוג של ספקטקל (מופע). נוצר קונפליקט ונוצר רעש, ומתקבל סוג של בידור. ואת מי משרת הרעש הזה?", כמובן את האנשים שמעוניינים להסתיר מידע מהציבור, כפי שכבר ראינו. הקטע המצורף בהמשך נלקח מתוך הסרט "וידאוקרטיה", ובו אנו רואים קליפ תעמולה ששודר בטלוויזיה האיטלקית (הקליפ לא מופיע מיד בתחילת הקטע, אבל כדאי מאוד להגיע אליו), שבו מצולמות עשרות, אולי מאות, נשים ששרות בהתלהבות שיר קליט ומשכנע, שנועד לשטוף את מוחו של הציבור האיטלקי. There is a big dream, That live in us all, We are the people of freedom, President we are with you, Thank God Silvio exists! We are the people who never give up, And support each other, President we are with you, Thank God Silvio exists! למזלם של האיטלקים גרם המשבר הכלכלי באיטליה להדחתו של ברלוסקוני, השאלה כמובן מה הלקח שאנחנו יכולים להפיק מהטל-נובלה האיטלקית, לנוכח ניסיונותיהם של השלטון ובעלי ההון להשתלט על שוק התקשורת הישראלית. רוצים לדעת עוד על הפרטת התקשורת בישראל? בהרצאה שניה מתוך חמש הרצאות של המכללה החברתית כלכלית בנושא הפרטה, שתתקיים בסינמטק תל אביב ב-10.1.12, ירצה נתי יפת על הפרטת התקשורת הישראלית. תוכנית המפגשים: [קישור]