ביניש מאמצת קו ראוי

שתי גישות שיפוטיות וערכיות מתנגשות חזיתית בפסק הדין בנוגע לראיות שיימסרו למשטרה. הנשיאה דורית ביניש אומרת: האינטרס הציבורי שבקיום חקירה פלילית גובר במקרים מסוימים על החשש מפני פגיעה בתקינות החקירה. השופט יורם דנציגר אומר: הזכות להליך הוגן צריכה לקבל ברוב המקרים את הבכורה. זהו היפוך מעניין של גישות. דווקא ביניש, ממובילות האקטיביזם השיפוטי, מציגה עמדה מציאותית שמטרתה לסייע למשטרה להילחם בפשע. ואילו דנציגר - השופט שהוביל את המהלך לביטול הלכת אפרופים, שנתנה לבית המשפט סמכות מרחיקת לכת להתערב בחוזים - נוקט פה עמדה קשוחה, המעדיפה את הטוהר הרעיוני על פני המאבק המעשי. אם בית המשפט היה מקום לדיונים אקדמיים, ייתכן שהיה עליו לאמץ את גישתו של דנציגר. אך בית המשפט הוא מקום למתן פתרונות מעשיים לבעיות מעשיות, ולכן טוב ונכון שגישתה של ביניש היא שגברה. ויש להדגיש: ביניש אינה אומרת שמותר לפגוע בזכויותיהם של חשודים; היא רק אומרת שצריך לתת למשטרה כמה שיותר כלים כדי לבצע את מלאכתה. גם ביניש מסכימה, שייתכן שראיות שייאספו בידי המשטרה לא יהיו קבילות במשפט, אך בעצם אומרת ש"דיה לצרה בשעתה". יתרה מזו: ביניש שבה ומדגישה, כי דוקטרינת "פרי העץ המורעל" לא התקבלה בישראל. על-פי דוקטרינה זו, המקובלת בארה"ב, לא ניתן לקבל שום ראיה שהושגה כתוצאה עקיפה מהליך בלתי תקין. למשל: אם המשטרה מבצעת חיפוש ללא צו ומוצאת מסמך המכוון אותה למחסן של סמים, גם הסמים לא יהיו קבילים. אבל, כאמור, בישראל הדוקטרינה הזו אינה חלה. לכן, המשטרה תוכל לקבל ראיות שנגבו בידי גופים חוקרים אחרים, וגם אם הן עצמן לא יהיו קבילות בהליך הפלילי - להשתמש בהן כדי להגיע לראיות שכן יהיו קבילות. למשל: אם עובד הודה בחקירה הפנימית בביצוע עבירה פלילית, יוכלו חוקרי המשטרה להטיח זאת בפניו כאמצעי להוציא ממנו הודאה גם בחקירה שלהם. בעידן בו הפשע הולך וגובר, ודומה שהמשטרה מתקשה בהתמודדות עימו, פסק דינה של ביניש (ושל השופטים שהצטרפו אליה) הוא בשורה טובה וחשובה. אולי הוא יקשה על חקירות פנימיות, אך כפי שביניש אומרת - האינטרס הציבורי בקיום ההליך הפלילי חשוב יותר. אולי הוא דווקא יאלץ את המשטרה לחקור בצורה יסודית יותר (כי עדים ונחקרים בהליך הפנימי ישתקו יותר), אבל זה יחייב אותה לנהל את החקירות בזמן אמת ולא להמתין לסיומם של בירורים פנימיים, שלא תמיד נקיים מאינטרסים זרים. במבט רחב יותר, הרי שאולי קצת באיחור - פחות מחודשיים לפני פרישתה - מאמצת ביניש קו ראוי, ולפיו על בית המשפט לבחון סוגיות במשקפיים מעשיות ולא בתיאוריות הטובות לאקדמיה. ידוע שהאמת והצדק לא תמיד נפגשים, והבחירה ביניהם עלולה להיות משימה קשה. מי שסבור, כי תפקידו של בית המשפט הוא קודם כל לפסוק לפי הצדק ("צדק צדק תרדוף", ציוותה התורה על השופטים), יעדיף את הפסיקה המעשית המתחשבת בצורכי החיים והחברה. פסק דין זה של ביניש, ודאי מן החשובים שכתבה, הולך בקו ראוי זה.