הכניסה של
יאיר לפיד לפוליטיקה היא מבורכת וטובה, אבל היא מסמלת משבר פוליטי עמוק שנובע מכך שהמחנות הפוליטיים הגדולים בישראל הולכים ונחלשים. בניגוד לאזרחים שמחזיקים בעמדות פוליטיות ואידיאולוגיות ברורות בנושאים כלכליים ובנושאים מדיניים, ההתנהלות של המערכת הפוליטית היא התנהלות פופוליסטית ומתחמקת, שבמקום להוביל ולהנהיג, נסחפת אחר רצון העם.
מצד אחד יש לנו ימין פוליטי פרנואידי שזוכה כבר עשרים שנה ברוב, אבל נכשל ביכולת שלו להנהיג ומאשים כל הזמן את השמאל בכישלונות שלו. ומצד שני יש לנו שמאל כנוע ופחדן שרודף כל הזמן אחרי מצביעי הימין ומסרב להציג אלטרנטיבה אמיתית. התוצאה עגומה, כי המערכת הפוליטית נמצאת במצב של קיפאון שבו הימין שנמצא בשלטון עסוק בעיקר בתחושות הרדיפה שלו ואינו מייצר מדיניות; והשמאל, שאמור לייצר אלטרנטיבה ולשמש כאופוזיציה לוחמת, עסוק בעיקר ברגשות הנחיתות שלו ואינו מייצר אלטרנטיבה אמיתית לשלטון.
הימין הנרדף והמסוכן ההתנהלות של הממשלה בשנתיים האחרונות ממחישה בצורה הטובה ביותר את הפרנויה של הימין, שכל הזמן מרגיש נרדף ולכן אינו מתפנה לייצר מדיניות ובמקום זאת עסוק בפגיעה בדמוקרטיה הישראלית. אנשי הימין עסוקים באופן עקבי במאבקים נגד התקשורת, נגד מערכת המשפט, נגד ארגוני ופעילי שמאל ונגד מתמודדים פוטנציאליים, למרות שיש להם עוצמה אדירה והם יכולים להוביל כל מדיניות שבה הם בוחרים. הימין הישראלי זוכה לרוב בבחירות כבר למעלה משני עשורים, אבל במקום שמנהיגיו יהיו עסוקים בלהוביל מדיניות עקבית, מנהיגי הימין מתנהגים כאילו הם באופוזיציה והם נסחפים לפופוליזם ואינם מצליחים לייצר מדיניות.
נתניהו הוא איש ימין הן מבחינת האג'נדה הכלכלית שלו והן מבחינת האג'נדה המדינית שלו, אבל הוא לא מצליח לייצר שום מדיניות שמתאימה לעמדות שלו, כי הפרנויה של הימין מובילה אותו למדיניות פופוליסטית אנטי-דמוקרטית, שאינה קשורה בכלל לאג'נדה שהוא רוצה לקדם. הפרנויה הזאת של ביבי וממשלתו מסוכנת עבור ישראל, אבל כדי להילחם במגמות הרעות האלה השמאל חייב לייצר אלטרנטיבה שתעצור אותו ואת חברי ממשלתו.
השמאל המתנצל המצב בשמאל בעייתי יותר, כי לא רק שהשמאל לא זוכה לתמיכה של העם, מנהיגיו גם אימצו מדיניות עמומה ומתנצלת שאינה מאפשרת יצירה של אלטרנטיבה שלטונית. מפלגת העבודה כמעט הרסה את עצמה בגלל ההתנהלות המתנצלת הזאת, כאשר מנהיגים כושלים כמו
אהוד ברק בחרו להצטרף לממשלות ימין במקום לייצר אלטרנטיבה שלטונית, ובכך ויתרו לגמרי על האג'נדה השמאלנית.
מפלגת העבודה היא אומנם מפלגת השמאל הרשמית היחידה היום, אבל ישנו מחנה שלם של אנשי שמאל גם בקדימה וגם בארגונים אחרים שבחרו באותה מדיניות שמאל מתנצלת, שבמקום לייצר אלטרנטיבה אמיתית לשלטון אימצו מדיניות עמומה חסרת אג'נדה שאינה מצליחה לסחוף את העם ולהוביל לשינוי פוליטי.
שלי יחימוביץ', במובן הזה, מביאה שינוי לשמאל, כי היא מסמלת מדיניות שמאל חברתי-כלכלי וכן מדיניות שמאל מדינית שחותרת לשלום, שיכולה להציב אלטרנטיבה שלטונית בבחירות הבאות.
המדבר האידיאולוגי החולשה הזאת בימין ובשמאל היא זאת שמובילה להקמתן של מפלגות המרכז כדוגמת זו שיאיר לפיד שואף להקים היום, ודוגמת מפלגת קדימה שהוקמה בקול תרועה והיום נמצאת על סף התמוטטות. הבעיה היא שמפלגות המרכז לא הצליחו אף פעם לשרוד, כי מדובר במפלגות וירטואליות שאין להן אג'נדה פוליטית פילוסופית, שאמורה להיות המצפן של המפלגה. מפלגות המרכז מציגות בכוונה אידיאולוגיה עמומה שהמטרה שלה היא לקרוץ גם לימין וגם לשמאל, אבל התפישה הזאת היא בסופו של דבר גם מה שהורס את מפלגות המרכז, כי מפלגה בלי אידיאולוגיה לא יכולה לעמוד לאחר הבחירות בציפיות של הבוחרים שלה.
השמאל המאוחד ההצטרפות של יאיר לפיד לפוליטיקה מבטאת את הרצון של העם באלטרנטיבה אמיתית לשלטון של הימין, שסובל מפרנויה ומסכן את השלטון הדמוקרטי בישראל. לפיד היה עושה נכון אם היה מוותר על בניית מפלגת מרכז וירטואלית נוספת כמו קדימה, ובמקום זאת היה בוחר להצטרף למפלגת העבודה, שהיום, יותר מתמיד, יכולה להיות האלטרנטיבה לשלטון של נתניהו. מפלגת שמאל חזקה שמאחדת גם כוחות מתונים יותר כמו לפיד וגם כוחות שמאלניים יותר יכולה לייצר אג'נדה אמיתית שתאפשר לסחוף את העם ולהוביל שינוי.
האם לפיד לא למד מהלקח של אביו, שהקים מפלגת מרכז "מפוארת" שקרסה עוד לפני שהייתה לה הזדמנות לשנות משהו בחברה הישראלית?
