החוק שאישרה השבוע הכנסת בדבר איסור פרסום שמו של חשוד במשך 48 שעות, הוא צעד אנטי-דמוקרטי המתאים למאה ה-19. אין מילים עדינות יותר להגדיר אותו.
הסעיף העיקרי בו קובע: "לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד בו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים בפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות".
מדוע זה אנטי-דמוקרטי? משום שפומביות הדיון היא עיקרון יסוד במערכת המשפט של מדינה דמוקרטית. עיקרון זה נועד להגן בראש ובראשונה דווקא על החשודים. מישהו מכם רוצה לחיות במדינה בה אנשים נעצרים ונעלמים, אפילו ליממה? אני לא. הזכות לפרסם פרטי מעצרים היא רק היבט טכני של עיקרון פומביות הדיון. אילו אפשר היה לקיים דיוני מעצרים באולם המכיל 7.5 מיליון מקומות, היו יכולים כל אזרחי ישראל לצפות בהם. מאחר שהדבר אינו אפשרי, מתקיים העיקרון באמצעות התקשורת. לכן, איסור הפרסום הוא פגיעה אנושה בעיקרון יסודי זה.
במאה ה-21 אי-אפשר להסתיר מעצרים מדוע זה המאה ה-19? משום שהחוק מתעלם לחלוטין מן המציאות התקשורתית והטכנולוגית של המאה ה-21. אי-אפשר להסתיר מעצרים, ודאי לא של אישים ידועים. הנה שתי דוגמאות מקל וחומר. לפני כעשור ניסו עבריינים לסחוט שחקנית ידועה באיום שיפרסמו קלטת סקס שלה. כל המדינה ידעה במי מדובר, למרות שהיה צו איסור פרסום על שמה. כך גם כמעט כולם יודעים מיהו ש"ד, עד המדינה בפרשת
הולילנד - ושוב: למרות שיש צו איסור פרסום על שמו. אם כך הדברים בקורבן ובעד, ברור שכך יהיו הדברים בחשודים ובעצורים.
זה אומר, שתוך כמה שעות לכל היותר השמות יסתובבו באינטרנט - בבלוגים, בטוקבקים, באתרים שלא בדיוק מצייתים לחוק. זה אומר, שאמצעי התקשורת המצייתים לחוק יימצאו בנחיתות מול מי שמצפצף עליו. זה אומר, שאותם אמצעי תקשורת יתחילו לפזר רמזים. קחו למשל את חקירתו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. אחרי שהחוק ייכנס לתוקף, כולם יכתבו ש"אישיות בכירה מאוד מתחום הספורט" נחקרה במשטרה. ואז יתחילו ניחושים, ותוך כדי הגנה על שמו הטוב של החשוד - ייפגע שמם הטוב של כמה וכמה אנשים חפים מפשע.
אגב: שימו לב לכך שהחוק מדבר על איסור פרסום בידי "אדם". המשמעות היא, שגם מי שיספר לחברו על מעצרו של פלוני, יעבור על החוק. כלומר: נניח שיתחיל מסע שמועות וניחושים כמו שתיארתי קודם. ואז ירצה, דרך משל, יו"ר איגוד הכדורסל להבהיר שלא הוא הנחקר אלא עמיתו מההתאחדות לכדורגל. אם הוא יספר את זה אפילו למזכירתו - הוא עובר על החוק. נכון שאי-אפשר יהיה לאכוף את החוק נגד דיבורים מפה לאוזן, אבל זה רק אומר שיהיו בו עוד פרצות ושהוא יהפוך לחוכא ואטלולא.
כבר עמדו רבים על כך שבעוד שפומבית הוצג התיקון לחוק ככזה שנועד להגן על פשוטי-עם ומי שנעצרים סתם ככה, הרי שאין בו כל סייג הנוגע לאישי ציבור. זה מלמד, כמובן, שהאינטרס האמיתי של חברי הכנסת הוא להגן על עצמם ועל עמיתיהם (בדיוק כמו עם התיקון המוצע לחוק לשון הרע). מציעי החוק התיימרו להסתמך על המלצות
ועדת וינוגרד (משנת 2000!), אך התעלמו לחלוטין מהמלצתה שלא להחיל את האיסור על אישי ציבור.
לא כדאי לבנות על בתי המשפט תאמרו: הרי הסעיף הבא קובע, שניתן יהיה לפרסם את השם אם "בית המשפט התיר את פרסום שמו של החשוד בשל העניין הציבורי שבפרסום, ובלבד שניתנה לחשוד הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין". אני ממש לא סומך על זה. כבר היום, בתי משפט מוציאים צווי איסור פרסום חסרי טעם. הם עושים זאת מבלי שהצד הנפגע - התקשורת - בכלל מתייצב לדיון ויכול להביע את עמדתו. אפשר כמובן לערער, אבל זה רק בדיעבד ובתנאי שעצם קיומו של צו איסור הפרסום מגיע לידיעת התקשורת. עכשיו תארו לעצמכם מה יקרה כאשר הכלל לא יהיה הפרסום אלא איסורו. כמה שופטים יתירו זאת? הניחוש שלי: מיעוט קטן, אם בכלל.
בהקשר זה יש עוד נקודה חשובה. החוק מחייב את הרשויות החוקרות לתת טופס מיוחד לכל חשוד שאינו עצור ואינו מיוצג, באמצעותו יוכל לבקש מבית המשפט למנוע את פרסום שמו. עוד לא נולד החשוד שלא יחתום על כזה טופס. ואז יוגשו לבתי המשפט עשרות אלפי בקשות בשנה והן יצטרכו לדון בהן. אם זה לא יצירת עומס מיותר על מערכת שגם ככה קורסת תחת הנטל - אני לא יודע מה זה. ושוב: גם כאן אין שום ייצוג למי שייפגע מאיסור פרסום שכזה - התקשורת.
השורה התחתונה: כמו תמיד אצלנו, מי שייפגע מן החוק הוא מי שיקפיד עליו, בעוד מי שיצפצף עליו - ויהיו רבים מאוד כאלו - יסתתר באנונימיות הנעימה של האינטרנט. כמו תמיד אצלנו, בעוד כלפי חוץ המטרה היא להגן על האזרח הקטן, בפועל המטרה היא להגן על אישי הציבור. וכמו תמיד אצלנו, מרוב רצון לברך - המחוקק יוצא מקלל.
