בעוד השופטת
ריבה ניב עסקה בשאלה האם דבריו של
משה לדור בראיון למוסף
הארץ היו במסגרת תפקידו, השופט איתן אורנשטיין נקט בכיוון שונה לחלוטין ובחן את הסבירות המינהלית של ההחלטה להעניק ללדור חסינות. שאלת תוכן הדברים, הוא אומר, צריכה להיבחן במשפט עצמו ולא בהליך מקדמי. המסקנה של אורנשטיין חדה וברורה: התעודה שהוציאה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שרית דנה, איננה תקינה.
אם אורנשטיין לא היה שופט, הוא מן הסתם היה משתמש במילה "חפיף" כדי לתאר את ההליך בו נקטה דנה. היא קראה את הראיון, קראה את כתב האישום נגד אולמרט, קראה את תצהירו של דובר המשרד שנכח בראיון - וזהו. היא לא טרחה אפילו לדבר עם לדור, למרות שאורנשטיין אומר ששיחה כזו הייתה חיונית. החוק קובע, שעובד מדינה לא יקבל חסינות אם פעל במזיד או בשוויון נפש - ואין כל דרך לקבוע זאת בלא לשוחח עימו. כנ"ל לגבי סיפור ההלוואה מג'ו אלמליח: אין כל אפשרות לדעת מה ידע לדור בזמן הראיון בלא לשוחח עימו.
הרושם הברור המתקבל מהחלטתו של אורנשטיין - הנסמכת על דבריה של דנה עצמה - הוא שהחבר'ה דאגו זה לזה. פרקליט המדינה דיבר בחוסר אחריות, המשנה ליועץ המשפטי העניקה לו בדיעבד הגנה. יש לזכור, שהמשמעות של ההגנה הזו הייתה, שאם לדור יפסיד בתביעה - המדינה (דהיינו: אתם ואני) נשלם. את דנה זה ממש לא הטריד; היא נתנה ללדור את החסינות שביקש, וחשבה שבזה יבוא הכל על מקומו בשלום.
כמו תמיד, מה שמטריד עוד יותר איננו מה שאנחנו יודעים, אלא מה שאיננו יודעים. לאמר: אנחנו יודעים שאחד מבכירי מערכת התביעה קיבל החלטה בצורה לא רצינית ולא שקולה. מה עם החלטות אחרות, כאלו שאינן מגיעות לביקורת שיפוטית? מה עם עובדים אחרים, בכירים יותר או פחות, שאינם נחשפים בפנינו? והעיקר: מתי סוף סוף תהיה ביקורת חיצונית על הפרקליטות?