השיח האידיאולוגי בישראל מאז הקמתה היה שיח משוסע וגם קוטבי בין ימין לשמאל. אולם בעשורים האחרונים הצטמצם הפער בין הליכוד לעבודה, מה שאיפשר גם הקמת מפלגה משני המרכיבים הללו.
תפיסה ליברלית הייתה קיימת במידה מסוימת בליכוד בעיקר בתחום הכלכלי ברמה הפונדמנטלית, לא תמיד בפועל, מה שהביא להקמת תנועה ליברלית על גבול הליברטניות - "תנועת עצמאות", דווקא בתקופת שלטון הליכוד. ב"שינוי" ניתן היה למצוא תפישה ליברלית וגם בר"צ ובמרצ, אבל כולן נשארו במחנה האידיאולוגי הציוני, שצידד ב"מדינה יהודית" שתהיה גם "דמוקרטית וליברלית" עד כמה שניתן. אולם ליברליזם זה פגום מעצם מהותו.
הליברליזם שצמח באירופה צמח במדינות שבהן הייתה הלאומיות פתוחה אתנית ולא התבססה על אתנוס (לאום) אלא על אזרחות וזכויות פוליטיות. מדובר בלאום אזרחי ולא בלאום האתני או הרומנטי המרכז אירופי ובעיקר המזרח אירופי. כדי להפנים לאום אזרחי צריך לקבל הלאומיות כטריטוריאלית, ומבחינתה מדובר לא רק בריבונות על שטח אלא גם על כלל האוכלוסיה שבו, כלומר האוכלוסיה כאזרחים המהווים את הלאום האזרחי.
באומה, מתלכדים הלאום עם המדינה. זו למעשה הרפובליקה שאמורה להיות ההבניה הפוליטית לטובת כלל אזרחיה. כשמדברים על רפובליקניות, מדברים בדרך כלל על "סגולות טובות", "טובת הכלל", אבל יש לזכור שכלל זה אינו קהילה דתית, או שבט, אלא הריבון ככלל האזרחים. האזרחים הם הריבון במדינה דמוקרטית. הפרלמנט רק מגלם את הריבונות, לכן הוא הרשות המייצגת (לצד המחוקקת), כלומר שליח של האזרחים.
מהי האלטרנטיבה? יש הרואים בנציגי הפרלמנט את נציגי העם, אבל "עם" הוא מושג מופשט, ולכן רצוי להחליפו במושג לאום, במובן NATION. היסטורית הייתה צריכה האסיפה המכוננת לחוקק רק חוקה אבל היא בגדה בתפקידה והפכה לפרלמנט - הכנסת הראשונה. היש איזושהי מפלגה החושבת ברצינות שיש לחוקק חוקה לישראל? ואם כן, איזו חוקה זו תהיה? "חוקה בהסכמה" (יהודית)? במילים אחרות, כל הניסיונות לחוקק חוקה (אני לא מתכוון להצעות משנות ה-40), נועדו לתת לבוש תחוקתי לאנומליה של ישראל כ"מדינה יהודית דמוקרטית", כלומר מדינה שאינה דמוקרטית ליברלית, שאיננה מדינת כל אזרחיה, שאינה גם מדינה טריטוריאלית ישראלית. האם ניתן לראות בהם ניסיונות ראויים? ברור שלא. אז מהי האלטרנטיבה?
יש אלטרנטיבה והיא מובנת למצדדיי: התרבות הפוליטית המערבית, מדינת לאום, וזכויות האזרח והרפובליקה. לפני שלושים שנה ניסה המשורר והמתרגם אהרן אמיר ליזום כינוסים להקמת הרפובליקה השנייה. הוא צדק בכך שאין ישראל בגדר רפובליקה ויש צורך לכוננה כרפובליקה. לרפובליקה הישראלית אמורים להיות חוקה ומשטר דמוקרטיים, המתפקדים ושומרים על זכויות אזרחיה. כלל האזרחים יהיו בני ובנות הרפובליקה. כולם יהיו שווים בפני החוק. הלאום יהיה אחד - הוא הלאום הישראלי. כל האזרחים הישראלים יהיו שווים בזכויות ובחובות, אך אין זה אומר שהדבר יושג בהתניה של מימוש חובות לצורך קבלת הזכויות, ואין זה אומר שלא תהיה רגישות רב תרבותית מנקודת מוצא ליברלית נוכח השונות.
מדובר במהפכה אזרחית, כמובן לא אלימה, שמהותה היא שינוי תפישתי. יש חשיבות להראות לכלל אזרחי ישראל את היתרון והחשיבות של רפובליקניות זו. מי שעומד נגד הן כלל המפלגות הקיימות בכנסת, ללא יוצא מן הכלל. אף לא אחת מהן מצדדת בכך. הן מצדדות במודלים שונים, שמבחינת המחשבה המדינית, נעים מקריקטורות ועד אוקסימורונים. המפלגות והמשטר בישראל מסכנים את ישראל לטווח ארוך. ישראל לא תוכל להכיל את האנומליה המצויה בקיומה כמדינה "יהודית דמוקרטית" שגם שולטת על אוכלוסיה חסרת אזרחות וזכויות פוליטיות.
יש צורך לשנות מהיסוד את ישראל. יש צורך להקים תנועה רפובליקנית ישראלית (אין בכך כמובן סתירה למהותה הליברלית) כדי ליצור תנועה חוץ-פרלמנטרית שתחולל את מה שראוי והכרחי - מהפכה אזרחית רפובליקנית. קריאת המפה מעידה על אפסות סיכוי זה. קריאת המפה גם מעידה על הכיוון הכללי אליו צועדת ישראל. כחומר למחשבה אפשר גם לחשוב על הרפובליקה הרביעית של צרפת מבחינת חסרונותיה.
