עוד לפני 20 שנה עשתה מדינת ישראל שמיניות באוויר כדי להעלות את יהודי אתיופיה לארץ, ומשעלה סוף-סוף הדבר בידיה במבצע צבאי נועז מן הסרטים, פשתה שמחת קליטתם בכל פינה בארץ. אף שהגיעו על תקן של "יורדי עצים", הם הצליחו, בסופו של דבר, להתגבר על חבלי קליטתם הקשים במדינה. אחרי שורה של התאבדויות ושל מכת-פריצות לבתים ישראלים, הם קנו את עולמם בנאמנותם למדינה, בדבקותם בשפתה, בשירותם המסור בצבאה ובחריצותם הרבה בשוק העבודה שלה. דווקא משום כך נבצר להבין, מדוע הופכת עכשיו המדינה את עורה ומגלה כלפיהם יחס מובהק של אפרטהייד לשמו, ולו רק מפאת צבע עורם השחום.
ד"ר יעקב פייטלוביץ', האיש שגילה את יהודי אתיופיה ושסלל את הבאתם לארץ, מתהפך מן הסתם עכשיו בקברו לנוכח מה שמעוללים להם הישראלים דהיום. המזרחן הנמרץ, שנושא מיתוס השבטים האבודים באתיופיה היה תמיד נר לרגליו, הפך את עניין גאולת קהילתה היהודית של המדינה האפריקנית למפעל-חייו.
בזכותו במסגרת ביקוריו התכופים באתיופיה, עלה בידיו להקים באדיס-אבבה, בירתה, בית-ספר לבני "ביתא ישראל" - גלגולה הראשוני של יהדות אתיופיה. בין היתר הוא העלה ממנה לארץ שני נערים יהודיים - גאטה ירמיה ותאמרת עמנואל, במטרה כפולה: לחנכם כאן על-פי המסורת היהודית המקובלת וכדי שיוכלו להדריך בשובם לארצם את יהודיה. במרוצת הזמן הפכו גאטה ירמיה ותאמרת עמנואל לא רק לשליחים לדבר מצווה, אלא גם לפרופסורים למדע היהדות - הכל בזכותו של ד"ר פייטלוביץ', שפעילותו המופלאה הוכרה כזו שסללה את הבסיס ההיסטורי למיזם העתידי של העלאת האתיופים לארץ, במסגרת "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" שלאחריו.
אין לשכוח שהיה זה ד"ר פייטלוביץ' שנלחם להוצאת הקהילה היהודית הנידחת של אתיופיה מבדידותה. כיהודי שומר תורה ומצוות הוא בוודאי לא תיאר לעצמו שגורלה ייחרץ לשבט, מנואצת ומודרת מן הכלל הישראלי, אף שהיה בשר מבשרו של העם היהודי.
