מעוז גלויות

שלמה מעוז משלם את מחיר הממלכתיות, יישום מקומי ומהיר של חוק ההשתקה המחלחל אט-אט בקירבנו. השאלה היא תמיד היכן עובר הגבול בין אמירה פרטית לאמירה מטעם - שלמה מעוז הביע את דעתו, וזו זכותו. הבעיה אינה אמירתו, אלא המקום בו הוזמן להרצות, ללא קשר מטעם מי הוא מרצה, עדיין בעיני הקהל הוא מוצג כגורם ממלכתי. ממלכתי מטעמה של החברה בה הוא עובד. אותה חברה שהתפתלה למשמע דעותיו הפרטיות. לא הייתי בהרצאתו, ולכן בהסתייגות רבה אומר שכנושא משרה בכירה אני מאמין שטרם הבעת דעותיו האישיות הדגיש מר מעוז כי אלה דעותיו האישיות. המעדן שהופץ בתקשורת, בין אם הוצא מהקשרו ובין אם לאו, קיבל את המימדים המפלצתיים הראויים באווירה הציבורית השוררת כיום. כאילו לא ידענו, כאילו חידש לנו שלמה מעוז משהו בדבריו. זה קיים בסתר וראוי שייצא לאור. שלמה מעוז שילם את מחיר דעותיו ולא רק את מחיר הממלכתיות, ובעצם סימן לכולנו שמוטב לשמור את דעותינו לעצמנו. ממש לא! כי במקום לטפל בבעיה, אנו עוטפים אותה בשכבות עבות של תכריכים, משתיקים וממשיכים הלאה. הלו, פרלמנטרים נכבדים, תזכרו: אנחנו העלינו ארצה את יהודי בריה"מ לשעבר, את יהודי אתיופיה. אתם וקודמיכם אישרתם, יזמתם ופעלתם להעלאתם ארצה, להגדלת הרוב היהודי בארץ ישראל. אלא שלא נערכנו לקליטתם. תודו, וזה יהיה יותר הוגן וראוי - אף אחד לא חשב על היום שאחרי עלייתם, על פרנסתם, על מדורם, על חינוכם, על הכשרתם, על שילובם בחברה הישראלית שעוד טרם כניסתם לא ידעה ערבות הדדית מהי.

מדינת תל אביב זכתה בתואר שיש בו גאווה. כן, כן - בים הידיעות השחורות זכתה העיר העברית הראשונה להיות העיר הטובה היותר בעולם לקהילה הגאה. החגיגות לא סוקרו בהרחבה, כי זה ממש לא ראוי. מה יגידו רבני העיר ותושביה החרדים של העיר? הנה מובלעת שזוכה כבר מספר שנים לכינוי "מדינת תל אביב". כי בתל אביב יש קיבוץ גלויות. יש שחורים ולבנים, אשכנזים וספרדים, סטרייטים וגאים, עובדים זרים, מוסלמים, נוצרים, יהודים. תג מחיר מופיע בעיר רק בחנויות. ויש ערים נוספות שהחיים ביחד גוברים על ההבדלים. הרמוניה עדינה שמנסים לנפצה. מהקומה ה-25 של מגדל משרדים מפואר אפשר ביום בהיר לראות את תל אביב שהפכה למטרופולין דוגמת ניו-יורק, לונדון ודומותיהן. תל אביב אינה עוצרת ולא תעצור. הבתים הקטנים והחצרות הפרטיות הופכים למגדלי יוקרה למגורים ולמשרדים, ועדיין יש בה מקום לכולם. הצפון והדרום בתל אביב של ילדותי נותרו, כי זו דרכו של עולם. הצעירים בקומה ה-25: שחורים ולבנים, אשכנזים וספרדים, עובדים יחד. יוצרים יחד באווירה שמעלימה את הפערים החברתיים. יש חדרים אישיים, יש מרחבים פתוחים, אבל כולם עובדים ביחד. גם החדרים האישיים שקופים כי היחד עובד טוב יותר. ביחד יוצרים, ביחד מניבים פירות ומשיגים תוצאות. ומותר לצחוק, ומותר להרעיש, ומותר לדבר ולהביע דעה. זה הכוח של עבודת צוות. סיון לקחה אותי לסיור במרחב החברתי שבו היא עובדת, ונכון יהיה לומר שלא לכל מקום עבודה זה מתאים. אבל, חשיבה משותפת שיש בה פתיחות, שקיפות ואמון מביאה ליצירת סביבת עבודה נעימה יותר, סביבת חיים שיש בה תרומה ליצירתיות של כולנו.

כל אחד הוא מיוחד בעיני משפחתו, ובעיני עצמו. הכל יכול. אלא שבמקום העבודה ראוי לזכור שהמיוחדות שלנו הופכת מצומצמת בעיני האחר - "מי אתה שתגיד לי", "אני בוגר מסלול אקדמי, בעל תואר במדעי החיים" - צא ולמד שכולנו מנסים להיות סופרמנים. רוצים הכל ולא מסוגלים להכיל. מה לעשות, כל כוס מתמלאת ואז המים נשפכים החוצה. בחברה בריאה לא מטילים הרבה תפקידים על אדם אחד, עובד בטוח בעצמו לא ייקח יותר מתפקיד אחד על עצמו. כי לכל ספינה צריך רב חובל אחד שינווט והמלחים הם שישיטו את הספינה. כמה מלחים? תלוי לאן רוצים להגיע.