יותר משהציבור היה כמרקחה עם הודעתו של
יאיר לפיד על כניסתו לזירה הפוליטית, הייתה זאת התקשורת שהוציאה את העניין ממימדיו האמיתיים. לטעמי, חדשות ערוץ 2 היו צריכים לפתוח את המהדורה הראשונה לאחר ההודעה דווקא עם חוק חינוך חינם מגיל 3 שאושר בממשלה, לאחר עשרות שנים של דשדוש בנושא. הנה בשורה אמיתית, קונקרטית, הנוגעת לכולנו. היא נוגעת גם לערוץ 2 שהיה אולפן הבית של מובילי המחאה החברתית בקיץ. מה קרה יונית, רוזה לוקסמבורג בוחלת בקטנות היום יום? נדמה לי שגם לפיד עצמו היה שמח בידיעה חינוכית כזאת. גם מראית העין - של מערכת שלפיד היה בשר מבשרה - חשובה.
אבל דווקא התגובה הצפויה של ערוץ 2, דומה מאוד לזו של
ידיעות אחרונות מצביעה על מה שאני טוען זמן רב: העיתונות הישראלית היא עיתונות פוליטית לכל דבר ועניין; היא מפלגה שאיש לא בחר בה, והעיתונאים בה הם פוליטיקאים בפוטנציה. חלקם סמויים וחלקם גלויים. גם אם אינם משתתפים במשחק הפוליטי ה"רגיל", הם מתנהגים, מדברים, מפרשים ומשדרים כפוליטיקאים לכל דבר ועניין. זה מתבטא לא רק בדעותיהם הישירות אלא גם בשאלות שהם מציבים בפני בני שיחם בראיונות ולמעשה בעצם בחירת הנושאים והמרואיינים. הכול פוליטי.
מדובר במרכיב יסוד במה שמכונה "המצב האנושי" - האדם יצור פוליטי. הזכרתי פעמים רבות את האמירה של הפילוסוף גדאמר, לפיה המחשבה שהאדם יכול להתנתק מדעותיו הקדומות ומשיפוטיו המוקדמים בבואו לבחון תופעה - היא עצמה דעה קדומה. אדם לא יכול להיות מה שהוא לא. מכסימום, אפשר לבקש הגינות, מצרך יקר במחוזותינו. קשה לראות, למשל, את אמנון אברמוביץ עיתונאי בלבד. התוכלו להצביע על פרשנות שלו שאינה נובעת מהשקפת עולמו הפוליטית? אפילו רצונו להכתיר מייד את לפיד לראשות הממשלה אינה רק פרגון (או שמא: חנופה?) מקצועי, אלא מגיעה ממקום פוליטי.
טעמי, אין בכך פסול כל זמן שאנחנו לא מיתממים וטוענים שמדובר באנשים שאין כל קשר בין עבודתם העיתונאית לבין עמדותיהם הפוליטיות. לעיתונות ולספרות העברית יש מסורת ארוכת שנים לפיה הכותב - הסופר והמשורר, העיתונאי והמסאי - ממשיכים את התפקיד העתיק של ה"צופה לבית ישראל" (יחזקאל, פרקים ג' ו-לג), זה שעומד על מגדל השמירה וצופה למרחוק כדי להזהיר את העם מפני פורענות המתרגשת עליו ח"ו. הבעיה היא שבעשורים האחרונים הפכה העיתונות לצופה חד כיוונית החוזרת באופן כפייתי על אזהרות מסוימות מבלי לראות את התמונה הכללית ומבלי להיות רפלקטיבית ביחס לביקורת פנימית על צפייתה זו.
לכן דרוש איזון באולפנים - לא איזון ברמת ה"אובייקטיביות" של המגיש או השדרן, אלא איזון פרסונלי: לצד הנוכחיים, יש למנות פרשנים, מגישים ושדרנים אחרים, בעלי השקפת עולם שמרנית (ימין, דתיים, ליכוד, חרדים וכו'), שגם אם היא נפוצה בציבור הרחב, הרי שהיא חסרה מאוד בתקשורת.
ובכל זאת, אני לא מתכוון לשפוך אש וגפרית על יאיר לפיד, הגם שזה הפך לספורט לאומי בקרב רבים רבים. מדוע שאעשה כן? עוזב אדם את מקום עבודתו על שלל כיבודיו, פושט בגדיו וקופץ לבאר עכורה מתוך רצון לשרת את עמו. כך אני רואה כל מי שמתנדב להיכנס לזירה הפוליטית המעשית. כל מי שאוהב את עמו ומדינתו מבין, שהעגלה הציונית כבדה מאוד, וככל שנוקף הזמן הולך וכבד יותר המשא. משום כך, דרושים מתנדבים רבים מכל השבטים הישראלים כדי לסחוב את העגלה של כולנו.
למרות קבלת הפנים הדי צפויה בידיעות אחרונות (נשמה טובה הכותבת בעיתון גדול שאינו "ישראל היום" שלחה אליי מסרון שבו שאלה, האם אכתוב על ה"לפידיתון"...) ותקוותם למהפך פוליטי, לפיד מאיים בעיקר על מפלגות השמאל המתון - קדימה והעבודה. "המרכז" המדובר נמצא בדמיונם של יועצים אסטרטגיים ועיתונאים, אלא אם נכליל תחת כנפי המרכז כשמונים אחוזים מאזרחי ישראל. זה לא רציני. נכון הוא שיש רבים בציבור המצהירים בסקרים שלא החליטו. אז מה? זה לא הופך אותם ל"מרכז". התלבטות היא דרך מקובלת גם בקרב אלה שענו בחיוב לשאלות הסוקרים.
אגב, מי שמסכן את המחנה השמרני יותר מאחרים, הוא
אריה דרעי שמועמדותו עלולה להטעות אנשים לתת לו את קולם ובכך לעזור לשמאל להשיג את שובר השוויון המיוחל. חשוב לזכור את אחריותו של דרעי להסכמי אוסלו. ועוד דבר חשוב לזכור ביחס לדרעי:
חיים רמון. בחרת דרעי - קיבלת רמון...
דווקא לפיד, שנתפס כתקווה הלבנה של השמאל המתון נראה פתוח הרבה יותר ממצביעיו הפוטנציאליים לדעות המחנה השמרני, מוכן ללמוד ללא התנשאות גם מאחרים ובעיקר לא מגיע ממקום של עימות ושנאה. בהיסטוריה המקראית התקיימו שני מודלים עיקריים לפתרון סכסוכים אזוריים: דוד ושלמה, אב ובנו. בעוד שהג'ינג'י מבית לחם בחר לכסח לאויביו את הצורה וכך השליט שקט אזורי - שלמה בנו הבין שלוחם גדול הוא לא; למה להילחם אם אפשר להתחתן עם כולם? לאור כמות החברים של לפיד בכל המגזרים, עושה רושם שהוא משתייך לזן השני. מבחינה זאת, לאחר הבחירות ושיכוך הסערות, לפיד יוכל בהחלט להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. גם
שלי יחימוביץ. הייתי אומר גם קדימה, אבל זה תלוי בראש.
ואם כבר הזכרנו את עיתון הבית שלו, כדאי ללפיד לברוח כמו מאש מפרשניות כסימה - הזועמת - קדמון. עם סנגורים כאלה, לא צריך אויבים...
ר' אלעזר הקפר לימד במסכת אבות "החיים לידון, לידע, להודיע ולהיוודע". הרב קוק האב פירש את דבריו כמכוונים לקיום האנושי, לפיו האדם הוא דעת, כלומר סך כל ידיעותיו הגבוהות והנמוכות. מקרה לפיד הביא לדיון הציבורי גם את התובנה שהאדם הוא סך כל הדימויים שלו - הן הפנימיים שבאמצעותם הוא בוחן את עצמו, והן החיצוניים שבאמצעותם החברה בוחנת אותו. במקרה של הפוליטיקאי מדובר גם באופן ההתקבלות של הדימוי הציבורי שלו.
זה נכס חשוב משום שסביב הדימוי - ולא סביב האדם שרובנו לא מכירים באופן אישי - נאסף הציבור כדי לבחור במי שיוביל. הדברים הללו מחייבים להיזהר מאופן התייחסות כזה אל המציאות, בעיקר בעידן של תוכניות "מציאות" פיקטיביות, שבהם הדימוי החיצוני נתפס כמדד העיקרי.
