"כבר שנים ארוכות שמדינת ישראל משועבדת לקבוצות אינטרסים סחטניות, חסרות בושה, חלקן אפילו לא ציוניות, שעושות שימוש לרעה בשיטת המשטר העקומה שלנו כדי לשדוד את כספו של המעמד הבינוני" - כתב
יאיר לפיד בטורו "איפה הכסף", הטור שרבים מאיתנו דרשו לקרוא, בין אם אנו מתומכי לפיד ובין אם לא.
והוא צודק. זו האמת המרה והעצובה. הוא נוגע במילים האלו בבעיות היסודיות ביותר של החברה הישראלית: אותן קבוצות פוליטיות שמשתמשות בכוח שלהן לחלוב את המדינה עד כלות יכולתה ומצד שני לא להחזיר דבר, לא ברמה החומרית בכל אופן. המעמד הבינוני, זה שעובד ובקושי גומר את החודש, נאלץ לממן, כביכול, את אורח החיים המעודד עוני וחוסר מעש.
אלא שבנאום שנשא ב
מכללת אונו היטיב לפיד להגדיר את המצב: "ניצחתם", הוא אומר לסטודנטים החרדים הקשובים לו. הוא טוען שם כי הניצחון החרדי הוא בכך שאותו יהודי, שראשוני הציוניים חשבו שלבטח ייעלם וייראה רק במוזיאונים השונים, לא נעלם. להפך. כוחו גובר ומתעצם. לכן הסיקריקים מרשים לעצמם, כי הם יכולים.
זה לא העושק של מעמד הביניים, לא על זה מתנהל המאבק. זה על הפרדה בין המינים, על תורה ויהדות ודמוקרטיה, על זהות מדינת היהודים. וכאן אנו חוזרים אל השד הדמוגרפי. אותו שד שממנו מזהירים "עוד דור וחצי, חצי מאזרחי המדינה לא יהיו ציונים", מזהירים אותנו מדי פעם. יום אחד אנו עלולים לקום בבוקר ולגלות, לא עלינו, שחשכו עינינו ומדינתנו האהובה נחטפה בידי לובשי השחורים.
אלא שלובשי השחורים, בין אם הם סיקריקים או חסידי גור,
בעלז וברסלב יחד, לא תהיה להם ברירה. אם הם באמת ינצחו, אם הם באמת ישלטו כאן על כולנו - הם יהיו אלו שיהיו חייבים להתגייס, חייבים לעבוד, חייבים לפתח. מוטב שיבינו זאת מוקדם מאשר מאוחר, אך עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. בסופו של דבר, כמותם כמותנו - אין לנו ארץ אחרת.
