ועוד הנחת יסוד בנאום טיבי - העולים מ"רוסיה" (מונח כולל למדינות ברית המועצות לשעבר) אינם באמת ישראלים ולא ישראל היא ביתם, אלא רוסיה. טיבי מקפיד להצהיר שהוא "בעל-הבית" שהיה פה לפני כן. ובכן, מר טיבי, לפני שאבותיך הגיעו לכאן, לפני שדיברו פה ערבית, לפני שהאיסלאם כבש כל חלקה טובה והשמיד את שרידי הנוכחות היהודית על הר הבית, הרבה לפניך, הייתה פה מדינה יהודית שהתקיימה באופן זה או אחר כאלף שנה. שעה שאבותיך עוד סגדו לאלילים שונים ומשונים, עמד על הר הבית בירושלים מקדש יהודי לאל אחד, זה שאבותיך אימצו כאלפיים שנה לאחר מכן. הם למדו עליו מפי אבותינו.
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים, וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים", כדברי עגנון בנאום פרס הנובל. בשל תהפוכות ההיסטוריה, הגיעו יהודים גם למזרח אירופה ומשם חזרו הביתה, לארץ ישראל, שמאז שגלינו לא קיבלה שום אומה ולשון שהקימו פה מדינה אחרת. הארץ הזאת, מר טיבי, חיכתה כאם נאמנה לבניה ולבנותיה.
ומה באשר לרמזים המיניים המבישים שטיבי שיבץ בנאומו? אפשר להחיל עליו את דברי חכמינו: "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו". את הניקוד אשאיר לכם...