לא מזמן השתתפתי במסיבת חינה של זוג צעיר. מכר שפגשתי פתח איתי בשיחה על מה שבדרך כל מדברים באירועים - איזה עוד אירועים יש לך השבוע, ולכמה עוד אירועים אתה מוזמן בקרוב. זה היה בתקופת שעון הקיץ, ככה שזה מה שבדרך כלל מדברים באירועים. נושאי השיחה הם מאוד פשוטים - בחתונות מדברים (הגברים בעיקר) על כמה אירועים יש לי החודש, ובאזכרות מדברים על "האם הלחמניות שיש בסעודת המצווה הם "המוציא" או "מזונות"? זה לא בא מתוך התפלפלות הלכתית אלא פשוט מתוך עצלות לנטילת ידיים. "המוציא" או "מזונות", בכל מקרה, על שניהם רק מעטים מברכים ברכה אחרונה, אם מתוך שכחה ואם מתוך רצון לברוח מההרצאה של הרב שהגיע זה עתה מרחוק ויאמר "רק כמה מילים" לכבוד הנפטר, כשברור שהוא הולך לדבר שעה.
בכל מקרה, אותו מכר מספר לי שרק אתמול הוא היה למעלה (אל תדאגו הוא חי, רק פשוט התכוון לאולם הגדול שנמצא קומה מעל) במסיבת בר מצווה, ו"אל תשאל" הוא מספר לי "גם אייל גולן וגם משה פרץ היו שם. זה היה אירוע משהו באמת מהמרשימים".
איך קראו לחתן הבר מצווה? אני שואל אותו. הוא נעצר מהרהר ועונה לי בנחישות "אני אומר לך זה היה אירוע יפה". אני לא מרפה ושואל שוב "איך קראו לחתן הבר מצווה?". הוא מנסה להרוויח זמן אבל לבסוף נשבר ומודה "אני באמת לא זוכר איך קראו לחתן, אבל אתה יודע הזמרים היו משהו משהו".
וזו בדיוק הבעיה כשמביאים אומנים אורחים ושוכחים שהחתן הוא עיקר הערב. אבל לא רק בר מצוות. כל החבילה הזו שנקראת אירוע וטומנת בחובה חוץ מאת ההורים המממנים, גם את המילים: בר מצווה, בת מצווה, ברית, זבד הבת, חתונת כסף (שנקראת כך אולי כי זה עולה המון כסף), חתונת זהב (שנקראת כך אולי, כי זה בא על חשבון כמה שיני זהב), ימי הולדת ומה עוד שהפכו להיות כאלו. איך המילה הנרדפת לחתונה הפכה להיות "הדבר הבא". כלומר, הדבר הבא שמביא את אנשי ההוצאה לפועל להיכרות קרובה ומעמיקה יותר עם הזוג הצעיר.
לא הייתם רוצים עוד 50 אלף שקל בכיס? כל תהליך הנישואין שמתחיל בהצעת הנישואין ועד לסיום הערב שהוא גם טקס ספירת השיקים, עוסק הזוג הצעיר בעיקר במחשבה איך לאתגר את המוזמנים ולספק את רצונם של שני הצדדים המחותנים. את המחיר הוא משלם במשך שנים אחרי, לפעמים עד שנתיים אחרי הגירושין.
כמה זה עולה לנו? תעשיית החתונות בישראל מגלגלת יותר מ-8 מיליארד שקל בשנה, עם עלות ממוצעת של מעל 85 אלף שקל לחתונה (מתוך האינטרנט 22.08.11). כשאני רואה את הסקר אני נזכר במערכון של הגשש - "חתונת הדמים" שכתב יוסי בנאי. אותו מערכון המציג מפגש בין אב פולני ועני לבת בשם עצמאותה, לבין אב ודוד עשירים ממוצא עירקי לבן בשם ששון. האב והדוד העירקים שואפים לחתן את הזוג הצעיר באולמי "בונבון", עם מסוק שיצניח את החתן והכלה, תזמורת ורקדנית לחרדת האב הפולני.
מצחיק אבל אמיתי.
מאות מוזמנים, אוכל יקר, חלום על דירה, ומשכורת לא כל כך גבוהה - נשמע כמתכון מנצח להרוס לעצמך את הנישואין. אבל התהליך מתחיל עוד הרבה לפני החתונה עצמה. לפני ההצעה לנישואים, יושב לו החתן המיועד ושובר את הראש: איפה להציע? אפשר באוויר תוך כדי צניחה חופשית בעלות סמלית של המשכורת החודשית שלי. מתי להציע (בכל זאת חייב שבוע חופש כדי לארגן) מה להגיש (יהלומים כמובן) וכיצד להציע (לכרוע ברך זה לא מספיק, אולי עדיף לתרום לבלב).
באותם רגעים, בחיפוש אחר ההצעה הכי מיוחדת והכי חדשנית, כל השיקולים הכלכליים מתגמדים ואולי אף מתמוססים.
הרצון להקסים ולהותיר ללא מלים גורם לנו לבצע פעולות לא מחושבות עד כדי הגזמה. השאלה שעולה היא: כיצד יכולה מישהי שהציעו לה נישואים, באמצע ההופעה של שלמה ארצי בליווי תזמורת הצבא האדום שהוטסה במיוחד מרוסיה, להסביר לחתן המיועד שהיא תכננה להיפרד ממנו יום למחרת?
