שוו בנפשכם מצב: בעוד עשר שנים, חייל חטוף. שוב, כמו גלעד. הבן של כולנו, אולי הוא לא חטוף לבד. החייל היחיד, המסכן, שנותר בשבי של האויב, מי שזה לא יהיה. שוב עסקה, שוב אין ברירה אחרת. אין אלטרנטיבה. "חייבים להחזיר אותו הביתה", יאמר ראש הממשלה. "אין ברירה".
אליחי בן ישי, אח של רותי פוגל הי"ד, יהיה ראש המחאה שמנגד. אמג'ד עוואד נמצא ברשימת המשוחררים. בניגוד לדעת ועדת שמגר, דעת הקהל קובעת את סדר היום. שוב רשימה קשה, ויתורים כואבים. "לא משאירים אף אחד מאחור". בן ישי ייצא ויחלל את הקבר לזכר אריק שרון ז"ל. "הכל התחיל בגללו", הוא יאמר. ממש כמו שבואל סחיווסחורדר והאנדרטה של רבין.
תארו לכם, עוד עשור וקצת. אמג'ד עוואד, רוצח של חמשת בני משפחת פוגל, רוצח של תינוקות, של עוללים, צועד חופשי ברחובות עזה או טורקיה. איך נוכל להביט בעצמנו במראה אז?
לאמג'ד עוואד לא מגיע לחיות בבית הדין הצבאי נקבע אתמול (16.1.12) דינו של עוואד לחמישה מאסרי עולם. עונש מוצדק, לא מגיע לו לראות אור יום. ואני שואל - איפה הבושה? איפה המוסר? איך יכול להיות שמדינת ישראל משאירה אדם כזה בחיים? אלו לא זכויות אדם, זו לא החלטה דמוקרטית. זה אובדן זהות. מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים, וזו יכלה להיות נקודת מפנה, נקודה של קביעת אמת-מוסר חדשה.
נניח בצד את עסקת שליט ואת כניסת אביו נועם לפוליטיקה, נניח בצד את העלויות שמשלם המיסים יצטרך לשלם עבור כלכלת חייו של עוואד. נניח בצד את חוסר החרטה של הרוצח. נתמקד במעשיו של עוואד. הוא רצח יהודים באישון לילה, בערב שבת, ילדים קטנים ועוללים. לאמג'ד עוואד לא מגיע לחיות. לצערי, מסתבר שלנו לא מגיע לראות אותו מסיים את חייו.
