"לב כבד" - זהו הביטוי המאפיין את פרעה מלך מצרים בפרשת השבוע שלנו. לעתים הקב"ה מכביד את ליבו, ולעתים הלב מכביד את עצמו. ישנן תוצאות שונות העולות מביטוי זה. חלקן באות לידי ביטוי באטימות לב לראות בצרת האחר ובעוולות הנגרמות לו. חלקן קשורות לחוסר היכולת לשנות את הקונספציה, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. חלקן קשורות בחוסר אמונה ובסירוב העמוק לקבל את העובדה, כי מי ששולט בעולם איננו האדם אלא ריבונו של עולם, ועוד ועוד. הצד השווה שבכולם, הוא שפרעה ממשיך במדיניות הקודמת שלו, למרות המכות שהוא וארצו סופגים, בלא כל התחשבות בתוצאות.
פרעה מהווה את הדמות המקראית המובהקת של אדם שליבו היה כבד, אולם הוא לא היחיד. למעשה, לכל אחד מאתנו יש כובד לב מסוים. אנו באים עם עמדות יסוד כלפי בני אדם אחרים, ולא מוכנים לקרוא את היכולת שלהם ואת הרצון שלהם להשתנות. משפטים כמו "תמיד אתה כזה..." הנאמרים במשפחה או בקשרי חברים, הם סוג של כובד לב. זוהי הימנעות מלראות את המציאות המשתנה.
פעמים רבות אנו באים עם הנחות דתיות והלכתיות מסוימות, וממאנים לבחון עמדות החולקות עלינו או להתבונן באפשרויות אחרות, בעיקר לאור המודעות לבעיות שדרכנו גורמת. הנביאים מחו על תופעה זו, וקראו למהפכה תפישתית דתית שהיא למעשה שיבה למקור, אולם כובד הלב של האומה לא היה פתוח אליה. לעתים אנו מפעילים את כובד הלב כלפי עצמנו, שופטים את עצמנו לחומרה בדרך מסוימת, ולא מביטים אל האפשרויות הגדולות שנפתחות בפנינו דווקא בשעה שניתן להקל על הלב.
הבעיה סבוכה הרבה יותר בשל העובדה ש"כובד הלב" דומה מאוד לנאמנות ולדבקות בדרכנו, שהם ערכים חיוביים מאוד. לא ברור לנו מתי מדובר על "הינעלות" בכיוון מסוים, ומתי מדובר באמת על כוח התמדה ועמידה במבחן ובניסיון. בעולם העסקים וההנהגה הדבר קשה שבעתיים. קשה להבחין בין הערך החיובי של מי שאינו מתכופף בפני כל סערה ואינו מכניע את אמונתו בפני המציאות המסובכת, לבין מי שמגלה אטימות וכובד לב, ואינו מסוגל להיות רך כקנה במקום בו צריך להיות כזה.
בשל הדמיון בין שתי התכונות - הרעה (כובד הלב) והטובה (דבקות ונאמנות) - אין אנו שמים לב לצורך לאחוז בשתי המידות ולנהוג בהן, הכל לפי המקום והשעה. כך יוצא שלא פעם אנו מעניקים ל"פרעה" שבתוכנו להקשיח את הלב במקום לא ראוי, בעוד שבמקרים אחרים אנו מעניקים לגמישות הרפויה שבתוכנו מעמד-על בתואנה שאנו מתנגדים לכובד לב.
מה אפוא עושים? אף שאין בנמצא נייר לקמוס היכול לקבוע מתי מדובר ב"כובד לב" ומתי זוהי רפיסות אידיאולוגית, נראה כי ניתן ללמוד לפחות דבר אחד מכובד הלב של פרעה, והוא החובה לבחון בחינה מתמדת את דרכנו. תמיד צריך לפתוח פתח לאיש שיחנו, ולהיות מסוגלים לקרוא את הרצון הטוב העולה מתוכו, גם כשאנו באים עם סטריאוטיפ מובנה כלפיו. זוהי חובה שיש לנו כלפי עצמנו, לשאול האמנם הדרך שבה בחרנו היא דרך אמת, או שמא ירינו את החץ ורק לאחר מכן סימנו את המטרה.
שאלות אלה אינן שאלות מחלישות המעידות על רפיסות. אדרבה: הן מעידות על חיפוש דרך אמיתי. גם קהלת קבע דרך זו ככלל כשאמר: "אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". זהו אחד הכלים להתמודדות עם דרכים מנוגדות.
אם אנו לא נהיה כבדי לב ונאפשר בחינה מחודשת, יכולת תיקון ושינוי (ולו כאפשרות), נוכל גם להינצל משעבוד מצרים שאנו משעבדים בו את עצמנו בשל אטימותנו, וייפתחו בפנינו עולמות חדשים של חירות.
