בעוד האקטיביזם השיפוטי והוויכוחים סביבו מציתים מדי פעם מחלוקות ותופסים כותרות, מתנהל בשקט-בשקט מהלך אחר ומשמעותי לא פחות. "סיפוח זוחל" אפשר לקרוא לו, כאשר בכירים במערכת המשפט הופכים את עצמם למחוקקים בנוגע למעמדה של המערכת עצמה ושל העומדים בראשה. שתי דוגמאות בולטות לכך התרחשו בחודש האחרון.
הראשון היה נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט העליון בדימוס
אליעזר גולדברג. כאשר דחה את התלונה על השתלחותה של
דורית ביניש בדרג הפוליטי, קבע גולדברג שכמי שעומדת בראש מערכת המשפט - הייתה זו זכותה ואף חובתה להתייחס למה שנראה בעיניה כיוזמות המסכנות את המערכת.
כעת מצטרף אליו המשנה לנשיאה,
אליעזר ריבלין, בפיסקה האחרונה של
פסק הדין שדחה את העתירה נגד חוק גרוניס: "בפועל, החזיר החוק המתקן עטרה ליושנה - מינוי הנשיאה ומינוי הנשיא, כמו מינוי המשנה לנשיאה ומינוי המשנה לנשיא על-פי בכירותם: ודאות הבאה למנוע פזילה אל עבר הלא-נודע - על כל מגרעותיה".
שתי האמירות-הקביעות הללו מנסות לעגן שאיפות עתיקות-יומין של בתי המשפט, תוך התעלמות מכך שאין להן כל בסיס בחוק. נתחיל מן הראשונה. החוק אינו קובע ואף אינו רומז שנשיא בית המשפט העליון עומד בראש מערכת בתי המשפט. הוא עומד בראש בית המשפט העליון ויש לו סמכויות מוגדרות מאוד, ותו לא. לכן, קביעתו של גולדברג היא התעלמות מכוונת משתיקתו של החוק וניסיון לצקת לתוכו את מה שהמחוקק במתכוון נמנע מלצקת.
זה איננו ניסיון תמים ותלוש-הקשר. מערכת בתי המשפט טוענת מזה שנים שהיא צריכה להיות עצמאית לגמרי, כולל בנושאי תקציב ושכר. משרד המשפטים ומשרד האוצר מתנגדים בתוקף. בפועל, למערכת יש עצמאות מקצועית מוחלטת וכפיפות מינהלית למשרד המשפטים (כך, למשל, שר המשפטים הוא הממנה את מנהל המערכת - ולא נשיא בית המשפט העליון). דבריו של גולדברג היו לפיכך התרסה מכוונת כנגד המצב החוקי הנוכחי.
זו איננה פליטת קולמוס מכאן - לדבריו של ריבלין. השופטים מאוד אוהבים את שיטת הסניוריטי, בה מתמנים נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא בהתאם לוותק שלהם. הם טוענים שיש לה יתרונות: מניעת פוליטיקות פנימיות, יריבויות אישיות ופזילה בהחלטות לעבר חברי הוועדה למינוי שופטים. מחוץ למערכת יש רבים שמתלהבים הרבה פחות, משום ששיטה זו - הקיימת רק בבית המשפט העליון ואינה נהוגה בשום מינוי אחר בישראל - מונעת מהוועדה את היכולת לבחור את הנשיא, ואף אינה מבטיחה שבהכרח יתמנה האדם המתאים ביותר.
בחוק אין כל זכר לשיטת הסניוריטי. חוק בתי המשפט אומר בקצרה: "נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא בית המשפט העליון יתמנו לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק-יסוד: השפיטה מקרב שופטי בית המשפט העליון". וכאשר אנו פונים לחוק היסוד, נמצא בו ש"שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים". כלומר: נשיא העליון ומשנהו ייבחרו - וכאשר יש מועמד אחד בלבד (הוותיק שבשופטים והבא אחריו), זו ממש אינה בחירה. לכן, אם כבר החוק אומר משהו - זה בדיוק ההפך משיטת הסניוריטי.
כאשר שופט עליון בדימוס והמשנה הנוכחי לנשיאת העליון כותבים החלטות ופסקי דין, חזקה עליהם שהם יודעים היטב מהו המצב החוקי. לכן, האמירות של גולדברג וריבלין אינן סתם פליטת קולמוס; זהו מהלך שמטרתו לקבע בתודעה את המצב בו מעוניינים בכירי מערכת בתי המשפט, תוך התעלמות מדברי המחוקק. וזה לא פחות מסוכן מאשר אקטיביזם שיפוטי.
