|
פרשת וארא פותחת בפסוקים: וַיְדַבֵּר אֱלֹ-הִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי י-ה-ו-ה. ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁ-דָּי; וּשְׁמִי יְ-ה-וָ-ה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. בהם רבונו של עולם מנמק למשה למה הוא שולח אותו להוציא את בנ"י ממצרים. אם נתבונן נראה בפסוקים שלושה טעמים להוצאת בנ"י ממצרים ואלו הם: א. נגליתי אל האבות באל שדי ובשם הויה לא נודעתי להם, פרוש הדברים: ה' חפץ להתגלות בשם הויה בעולם אבל זה עוד לא קרה בימי האבות. ב. הבטחתי לאבות את ארץ ישראל, ועדיין לא קיימתי הבטחה זו. ג. אני שומע את הצעקות העולות אלי מבני ישראל הנאנקים במצרים. אבי מורי נוהג לומר, שאם לשאלה אחת ישנם כמה תשובות, זהו סימן שכל אחת מהן חלשה בפני עצמה. בנוגע לטעם השלישי, ברור שהוא חלש בפני עצמו, וכי הסבל שבנ"י סובלים במצרים איננו מאת השם? כבר לאברהם אבינו אמר השם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה...". אנו מאמינים שבאמת כואב להשם סבלם של ישראל במצרים, אבל ברור שיש לסבל מטרה ואם היא לא תושג, אזי אין טעם להוציא את ישראל מהשעבוד. בדו שיח בין אברהם אבינו לקב"ה, השם מספר לו על הגלות בעקבות שאלת אברהם אבינו, "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו,ח), ושאלתו באה בעקבות הבטחת השם לתת לו את ארץ ישראל. ז"א הגלות במצרים נועדה להכשיר את עם ישראל לרשת את הארץ. למה אנו צריכים לסבול גלות ושעבוד בשביל לרשת את א"י? נראה לומר שהיא בנתה את מידת הענווה וההכנעה בישראל, לפני שיעלו על בימת העולם, או כדי שבנ"י לא יסתגרו רק בדלת אמותיהם, וכאשר יתרוממו יזכרו גם את שאר העולם, את כל הנדכאים והמסכנים, שהלאומיות שיבנו בהמשך דרכם לא תהיה פאשיסטית ומתנשאת. לדוגמה התורה מזהירה אותנו " לא תטה משפט גר יתום; ולא תחבול בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצריים, ויפדך יהוה אלוהיך משם; על-כן אנוכי מצווך לעשות את-הדבר הזה." (דברים כד,יז) או "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות,כב,כ). למידת ההכנעה והענווה שעמנו רכש במצרים, ישנו תפקיד חשוב, לא רק ביחס לגרים ושאר האומות, גם ביחסנו לארץ ישראל, ההשתרשות בקרקע מבורכת אבל גם מסוכנת, כי היא יכולה להביא לגאווה והסתאבות, כבר בראשית ההיסטוריה אנו נחשפים לסכנה זו ותוצאותיה ההרסניות אצל קין, האומר להבל אחיו עוף מעל אדמתי, והורגו. ריבונו של עולם רצה להכשיר אותנו לירושת הארץ, באמצעות לידתנו בארץ נוכריה, אם נראה את עצמנו גרים בארץ, אזי נוכל להיות תושבים ולהתמיד על נחלתנו, התורה מצוה אותנו "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי"(ויקרא,כה,כג) , וכמו שאומרים שאין דבר יותר קבוע מהזמני. או נאמר בסגנון אחר, שההתקשרות של עמנו לארץ, לא נבנתה באופן טבעי כשאר העמים, וגם לא יכולה להתבטל באופן טבעי, העובדה שאנו חזרנו לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות, תופעה שאין לה אח ורע בעולם, מעידה על התקשרות מיוחדת זו שיש לנו לארץ. היא נרכשה עוד בימי גלותנו במצרים. נראה עוד לומר, שכשם שהטעם השלישי (סבלם של ישראל) נועד לשרת את הטעם השני (ירושת הארץ), גם הטעם השני נועד לשרת את הטעם הראשון (גילוי שם הויה). מדוע באמת לא נודע שם הויה בימי האבות? נראה שהאבות לא יכלו להוודע אליו כי הם היו עדיין רק יחידים, וכדי שיופיע השם בעולם בשמו המיוחד, שם שמבטא את כוחו שמעל לטבע, שמעל לזמן, במידת חסדו, לזה נצרך צבור, וכאשר היו סוף סוף צבור, קהל של 60 ריבוא, יכל שם הויה להתחיל להתגלות בעולם. בספר בראשית השם אלו-הים הוא הדומיננטי, ואילו בספר שמות ואילך, השם י-ה-ו-ה. גם נראה שהוא תלוי בארץ ישראל, "כי בחר י-ה-ו-ה בציון אוה למושב לו"(תהלים,קלב). שם הויה מתאווה לציון, רוצה להתגלות בירושלים, במקום השכינה, במקום המוכשר לגילוי הנהגת השם שמעל למקום ולזמן, ובו היו מתרחשים ניסים באופן קבוע. המקום והזמן היחידים שבהם היה אפשר לבני תמותה לשמוע את השם הזה, היה בבית המקדש ביום הכיפורים, יוצא מפי כהן גדול. באמת שם זה עוד לא התגלה במלואו בעולם, ועוד אנו מצפים ליום שיופיע, שיהיה השם אחד ושמו אחד. יוצא שלשם גילוי שמו המיוחד בעולם, גם חרות ישראל היא אמצעית גם ירושת ארץ ישראל וגם בניית בית המקדש. החלום הגדול של עם ישראל הוא "והיה י-ה-ו-ה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה י-ה-ו-ה אחד ושמו אחד" (זכריה,יד,ט) |
