וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם [שמות ו', א'-י"ב].
העבדות מנוולת. היא שוברת גוו של האדם, ויותר מגוו היא שוברת את רוחו. חכמינו אמרו בתלמוד: "שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים ורוח רעה, ודקדוקי עניות" [מסכת עירובין דף מ"א עמוד ב']. מפני שלושת הדברים המטרפים האלה לא היו בני ישראל מסוגלים לשמוע בשורת גאולה.
עובדי כוכבים, מטרפים את הדעת מכוח הלחץ הבלתי פוסק המופעל על מיעוט העובד את אלוהיו ואינו סר למצוותיהם של אלי ההמון הנוכרי בו הוא חי כמהגר. הרוב נוטה ללקות בנכות של פחד לא רציונלי מפניו. כאשר ידכאנו בזרוע יותר ויותר, כן יירא מחתרנותו המומצאת עוד ועוד. שנאת הזר באשר הוא זר עוטפת את הקורבן בפרהסיה הפתוחה וחודרת, אין עוצר, לפנים חדריו. הרמב"ם בפירושו על המשנה אומר כי
'רוח רעה' היא כינוי "לכל מיני "אלמאלנכ'וליאת" (דיכאון, בהי' ידיעה ערבית המוצמדת למלנכוליה היוונית), ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם... ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממים...".
המרה השחורה, הייאוש, אובדן התקווה, מטרפים את הדעת. וגם
דקדוקי עניות, עניות שאין בה בחייו של האדם דק שבדק הפטור מעונשה, טקסט קיומי שכל מילותיו וכל משפטיו וכל דקדוקו הוא עוני במהותו. אין מטרף דעתו של אדם יותר ממנו. עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות, הם המשולש המצרי בחיי העבדים הישראלים. במצרים כזאת, אי-אפשר למדוכאים לשמוע
אל משה גם אם שבע ישמעו
את משה. העבודה הקשה מקצרת את רוחם, וכשם שהשוט והמגלב חותכים חתכים בעור גבו של הנדון לעבודת פרך, כן חותכת כביכול העבדות בנשמתו, מקצרת את רוחו ואין נשמתו מסוגלת להבין את הדקדוק של בשורת השחרור והחירות.
לשון הגמרא היא "מעבירין את האדם על
דעתו ועל דעת
קונו", כלומר על דעת אלוהיו. "למאי נפקא מינה"? היא שואלת, מה נלמד מטירוף הדעת הזה באשר ליחסיו של העבד המדוכא והמעונה לאלוהיו, והיא משיבה: "למיבעי רחמי עלייהו", רוחו שבורה עד כדי כך שהוא אינו מסוגל להתפלל ולבקש שירחמו עליו מן השמיים. הוא חסר ישע, מיואש מישועה. יש לו קוצר-רוח לעלות על גשר החיבור בין האדם לבין אלוהיו. הדרמה היא כי באין למדוכא יכולת להתפלל, אין לאלוהים יכולת למצוא במדוכא "איש קשר". אין שיח. האלוהים נאלץ כביכול לקיים את אלוהותו כלפי האדם בלי אדם.
אלוהים זוכר את בריתו "...וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ..." [שמות ב', כ"ג]. המדוכאים זועקים מפני שכואב להם, לא מפני שהם מזעיקים את המושיע ממעונו. "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" [שם], לא מפי המתפללים, כי אין מתפללים. יש צועקים בלי כתובת. מן העבודה היא עולה הזעקה. האלוהים שהבטיח לגאול את עמו לפני ארבע מאות שנה, יגאל עתה מפני שהבטיח, מפני שהוא מושבע ועומד לקיים.
"וְגַם", גם בנוסף לעיקר כי "אֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" [פרק ו', פסוק ה'] "שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם" [שמות ו', ה']. האלוהים שומע תפילות שלא התפללו אליו. בקבוקים אטומים ובהן זעקות שמוטלות למים שאין להם סוף, האלוהים דולה וקורא ושומע, ללא קשר עם מי שזעק. אין "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" [דברים ה', ד']. פנים בפנים היה טיבה של התקשורת בין האלוהים לבין מי שקיבל את הלוחות עליהם אמרו חז"ל, "אל תקרא חרות על הלוחות אלא
חירות על הלוחות, שאין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה" [משנה אבות פרק ו'].
החטא הגדול של המדכא, של המענה, של השולל את חירותו של האדם, של הגוזל ממנו את פת לחמו ואת הזכות לשוויון, הוא בכך שהוא גוזל ממנו גם את אלוהיו, את "הפנים אל פנים". אין יודע מה קשה ממה "אל שומע" שהמדוכאים נואשו מלקרוא אליו ואין לו "פנים אל פנים" עימהם, או להפך, "שָׁם יִצְעֲקוּ
וְלֹא יַעֲנֶה מִפְּנֵי גְּאוֹן רָעִים" [איוב ל"ה, י"ב]. מדוכאים צועקים והרשעה גדולה כל-כך שהאלוהים מפנה עצמו כביכול מן העולם הכושל ואינו עונה. ב"גְּאוֹן רָעִים" יש סילוק שכינה מכל אדם.
הקל וחומר שדורש משה, "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה...", הוא בהיר וברור. בעולם בו המדוכאים אינם מסוגלים לשמוע בשורת גאולה, אין המדכאים חוששים מכל שכן מן הנביאים המבשרים. הם רואים בעליל כי אין לנביאים "דיביזיות", אין להם שומעים ולמה ישעו הם, הרודנים, שאינם מפחדים לא מאלוהים ולא מאדם להוזים שאינם חמושים אלא באמונה לוהטת בסנה ההתגלות שבוער ואיננו אוכל.
בנוסף, אבל לא
מפני, נאמר "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם", והוא אכן היה איש שלא היטיב לחתוך את דיבורו בשפתיו, לא אוראטור ולא דמגוג מבריק. מקצת מן השפה המצרית ממנה נפרד מזה שנים ארוכות - הוא שכח. את שפת העבריים שהיו לאחיו - לא למד על בוריה. אבל ראש חרדותיו היה כי במקום בו העבדים אינם מסוגלים להבין עוד מה היא גאולה ואין להם שיח עם אלוהיהם, אין הנוגשים, האומרים "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" [שמות ה', ב'], נכונים או מסוגלים להכניע את ליבם רק מפני שאיזה נביא דורש מהם צדק. אבל הנס קרה, שם, ולאורך דברי הימים, הוא קרה עוד ועוד.
