כאשר הגיע יום השישי, הזדרזו תלמידיו של רבי לפידאס ברבי טומיאס מסלוניקי לרדת אל המקווה שליד בית העלמין העתיק שבצפת. אותו היום צינה עלתה מן העמק אל ההר וקבוצות צמרירי העבים טיילו בין פסגת הר כנען למירון, מניחים לבתי האבן המאוזבים לטפס על גבם.
משכו התלמידים צווארוני מעיליהם והטמינו צווארם במגבות החמימות שנשאו עימם. אמרו לו: "ידרוש לנו רבנו ולא תתארך הדרך".
עמדו רועדים כיונים המבקשות אחת את חום גופה של חברתה.
אמר להם: "החישו פעמיכם שלא יתפסנו המטר טרם תרד השבת".
אמרו לי: "זכרנו את התנור והכירה "אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם;" [במדבר י"א ה]
הרים גבותיו וסנט בהם: "ומתי נבראה האש?"
תקעו בו עיניהם. משך והלך ותלמידיו מחרים אחריו.
אמר להם: "סיפר לי אבי שהיה יורד עמי בדרך זו ואני רועד: כאשר התכנסו מלאכיו לומר שבחו של עולם שברא, עמדו הכול רועדים מקור. כינסו המלאכים ששת כנפיהם אל גופם מנפחים את נוצותיהם כאותן ציפורים בשחרו של יום. שמים מלהיבים ותכולים החליפו את חליפת ימי החול בגלימה שחורה זרועה כוכבים נוצצים.
חפו פני המלאכים ואמרו לבורא עולם: "כיצד יחם לנו וסילקת את השמש?" הרימו עיניהם בלבנה שכרכמה פניה.
הזדרז והוציא מחיקו שלהבת קטנה ששמרה לרגע זה ממש. ריצדה השלהבת ברוח הערביים הקלילה. התקרבו המלאכים אליה ולא החמה להם.
אמרו לו: "נאה היא, משובבת וראויה לברכה אבל חום אין בה".
אמר להם: "טורפת היא ויש לשים עליה "חוֹמָה .... גַּם-לַיְלָה גַּם-יוֹמָם" [ שמואל א כ"ה ט"ז].
אמרו לו: "הקטנה הזו?" הציצו מבעד לכנפיהם וחייכו זה לזה. אותה שעה באה רוח ערביים וכפפה ראשה.
אמר להם: "ראו הזהרתיכם "רְשָׁפֶיהָ--רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה". [שיר השירים ח ו]
שיחקו המלאכים עם השלהבת הקטנה והתרוצצו סביבה כילדים. נפלה השלהבת כילד המועד על גלגלו. ניסתה להתרומם ונאחה בזרד שהיה מונח שם. עלתה מנו ונאחזה בענף שהושיט לה ידו. הזדקפה קצת ונאחזה בגזעו של אותו ענף. עלה העץ כולו בלהבה וקרא לשכניו לעזרה. לא עברה שעה קלה וגזעים נוספים בערו באש עד כי היער כולו הפך לכבשן סוער שכולו ים של להבות. שנאמר "עָלָה עָשָׁן, בְּאַפּוֹ-- וְאֵשׁ-מִפִּיו תֹּאכֵל; גֶּחָלִים, בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ... עָבָיו עָבְרוּ--בָּרָד, וְגַחֲלֵי-אֵשׁ" [תהילים י"ח ח-י"ד].
הזדרזו המלאכים לסולמם ועלו ללשכתו של בורא עולם והאש שוןלחת אצבעותיה וחורכת קצת נוצותיהם.
"ראה מה עשתה השלהבת שבראת" שפכו בפניו באפס נשימה, "מכלה את מעשה ידיך".
אמר להם: "ולא אמרתי לכם "מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת... וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ..." [שיר השירים ח ז].
אותה שעה זרקה הלהבה את גיציה לשמים, זוהרים, נוצצים ושיניהם חשופות.
נרעשו הכוכבים ממסילותיהם והוציאו עוקציהם. קרא הקב"ה לעננים שירוקנו כרסם.
הביטו המלאכים מטה והנה שמה ושממה. מלוא העין כיסתה האפלה.
אמרו לו: "ואין בידיך גיצים שאינם שורפים?"
הביא להם את הגחליליות שאורן מועט וקר.
אמרו לו מלאכיו: "שמא נמתין לבוקר?" וכיסו פניהם ורגליהם.
אותה שעה הוציאה הלבנה את פרצופה החיוור מבין כריכות צניפי העבים והבריקה בקרניה הקרות את אבני השביל החלקלק העולה מהמקווה אל שוק העיר.
