"האוכל כאן איננו כשר", אמר לי רב נודע בחתונה בה השתתפתי השבוע. "וכי למה?" שאלתי, "הרי יש להם הרי תעודת כשרות". והוא ענה: "משום ששאלתי את המלצרית שמגישה אוכל לשולחננו, כמה היא מרוויחה לשעה, והיא ענתה: 13.5 שקלים בלבד".
סיפור קטן זה מהווה הקדמה למסר חשוב העולה מפרשת השבוע, פרשת "בא". בפרשתנו יוצאים בני ישראל ממצרים. לכאורה, הלילה בו הם יצאו מעבדות לחירות, היה צריך להיות ליל חגם של העבריים. לילה של נקמה מתוקה על מאות שנות שיעבוד אכזרי, על רצח תינוקות באמצעות הטבעתם במימי היאור, על מאות אלפי פצועים שעונו, נרמסו והושפלו.
באותו הלילה בו יצאו ישראל לחירות, המוות פשה בכל מקום במצרים. היללות והקינות נשמעו מכל עבר. ואיפה היה עם ישראל באותה שעה? איפה חגיגות הניצחון? איפה צהלת המעונים בראותם את כבלי הברזל נשברים ונקרעים?
גם המעונים, כך מספרת התורה, ישבו ספונים בבתיהם, חוששים מהמוות המשתולל בחוץ, ביודעם שכל מי שייצא מביתו יתחייב בנפשו. הם יודעים היטב שסימן הדם אותו הטביעו במזוזות הפתח ובמשקוף, מגן עליהם. הם לא שמחו. אפשר לומר שהם אפילו פחדו מאוד. הם חשו עד כמה גם חייהם שלהם תלויים להם מנגד.
גם היציאה ממצרים, שהתרחשה מיד לאחר מכת הבכורות, הייתה יכולה להיראות אחרת. נכון היו כמה רגעים משונים, רגעי נס מוזרים שבהם נפתח פתאום לב המענים אל מעוניהם: "ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, וינצלו את מצרים".
כמו רוכב אופניים אולם מעבר לנחת הרגעית הזאת, הם יוצאים בחיפזון, בבהלה ובלחץ. מה ניתן ללמוד ממה שקרה בדקות הראשונות להתהוותו של עם ישראל?
לטעמי ניתן ללמוד שהמרחק בין האדון לעבד, בין המוכה למכה, בין הניצול למי שהוא ניצול ממנו - המרחק הזה איננו רב. הגלגל שהתהפך לטובת ישראל, עשוי להתהפך שנית ושלישית, והיציבות המעמדית שאנו מניחים שהיא מקובעת, עשויה להתהפך כהרף עין.
התודעה הראשונית שנצרבה בלבבות הייתה אמונה באלוקים, ואמונה באלוקים פירושה אי-יציבות האדם ותלותו המוחלטת באלוקים. על האדם לפעול, להתאמץ, אך היציבות שלו משולה לרוכב על אופניים. רוכב האופניים, בניגוד לנוהג במכונית, צריך להקפיד כל הזמן על שיווי משקלו.
לזכור את לקחי מצרים גם עלינו להקפיד על יציבותנו. כיצד עושים זאת? התורה דורשת מאיתנו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". אסור לנו לשכוח מהיכן הגענו, ולכן היא דורשת מאיתנו להעניק מתנות יקרות-ערך לעבד אותו עלינו לשחרר אחרי מקסימום שש שנים. היא דורשת מאיתנו שלא לצער את הגר, היתום והאלמנה, שהרי אנו היינו במצרים והצטערנו.
רגעי האימה, החרותים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כמעורבים בשמחת הפדות וההצלה, מהווים את אחד העקרונות היסודיים באמונה היהודית. "אל תבטחו בנדיבים". הֶיו ראויים וזכאים למעמד בו אתם נמצאים. זיכרו מהיכן באתם, וזיכרו שהיציבות של רוכב האופניים תלויה במודעות התמידית שלו לחוסר יציבותו.
ואכן, כשעם ישראל בטח "במגדלים הנישאים ובהרים הרמים" בעוצמתו הצבאית והזניח את שיווי המשקל הערכי-רוחני-מוסרי, הוא מצא את עצמו בגלות. כך, באופן פרדוקסאלי, התנ"ך שנפתח בעוצמתו המתפתחת של העם המשתחרר מהעול המצרי, מסתיים במפץ הגדול של הגלות הנוראה הגורמת לאובדנו של חלק גדול מהעם. השמירה על שיווי המשקל מותנית אפוא במודעות המתמדת לאי-קיומו הבסיסי של שיווי המשקל.