הדבר הנורא הזה, שחבר כנסת במדינת ישראל, שמקבל ממנה משכורת יפה ושמנה, שנהנה ממעמד של אזרח-על, שמרואיין על כל צעד ושעל ונחשב לחביב התקשורת הישראלית, מרשה לעצמו קבל עם ועדה לשבח ולהלל את המושג "מוות בשם אלוקים", הוא תופעה מסוכנת, לא רק לחברה הישראלית, אלא לאנושות כולה.
הסילוף הזה רווח כבר אלפי שנים, ומכוחו מרשים לעצמם אנשים מכל שכבות האוכלוסיה, ביניהם פוליטיקאים ואנשי דת בכירים, להצדיק רצח. ולא משנה רצח של מי. רצח הוא רצח. בתורה כתוב: "לא תרצח". בתורה כתוב: "ובחרת בחיים". כל אדם שמטיף לרצח הוא אדם לא מוסרי.
כשכתוב בתורה על מלחמות ישראל, ועל הכרתת גזע עמלק מעל פני האדמה, אין הכוונה לרצח פיזי. עם ישראל מסמל את כל האנשים שרוצים קשר עמוק עם ניצוץ הבורא שבתוכם, ואין הכוונה ליהודים, אלא לבני כל אומות העולם. עמלק מסמל את הספק שבתוכנו, ואותו עלינו להכרית. לאף אדם אין תעודת הכשר להרוג אדם אחר.
אני מניחה שמכאן גם נובעת העובדה שבמדינת ישראל אין עונש מוות. עמוק בתוך לבנו כולנו יודעים: לאף אדם אין זכות להרוג אדם אחר, ואם הוא עושה זאת, הוא צריך לדעת שהוא ישלם על כך במוקדם או במאוחר.
טוב לחיות ולא למות בעד ארצנו אני יודעת שאנו חיים במציאות מסובכת מאוד, ושבמלחמה כמו במלחמה, נהרגים אנשים. אני לא רוצה חס וחלילה לרפות את ידי החיילים שלנו ולזלזל במה שהם עושים. אבל מה שאני כן רוצה זה שכל חייל יידע ויכיר בקדושת החיים, ויעשה הכל כדי להימנע מנטילת חייו של מישהו אחר. זה צריך להיות המוצא האחרון, ואסור להטיף לו.
בצבא שלנו לא מטיפים למוות בשם האל. אומנם גדלנו על אמירה שנחשבת לאמירה של גיבור. טרומפלדור אמר: "טוב למות בעד ארצנו". אני מעדיפה להפוך את האמירה הזו ולומר: "טוב לחיות בעד ארצנו". מדוע למות? מדוע לקדש את שם המוות? מדוע לא לעשות הכל, אבל הכל, כדי לחיות בשלום ובכבוד עם שכנינו הערבים? מדוע לא לראות בהם בני אנוש בדיוק כמונו? מדוע להטיף בכלל למלחמה? מדוע לא להטיף לשלום?
השבוע הזה אנו נמצאים בפרשת "בא", שאומרת לנו להיכנס בקליפת פרעה, קליפת קשי-העורף, להרוס את העקשנות, את הגאווה, ללכת לקראת האחר בדרכי שלום ולא לתת לאגו שלנו לשלוט בנו. ובשבוע הבא נלמד על יציאת מצרים, כלומר על יציאת בני ישראל, שהם, כאמור, אינם היהודים, אלא אזרחי כל אומות העולם, מתוך האגו שלהם, מתוך הקטנוניות האישית שלהם, אל ראייה כוללת של העולם, של היקום, אל שלום עולמי.
במדרש כתוב שכשמצרים טבעו ובני ישראל שרו את שירת הים, אמר להם הבורא: "מעשי ידי טובעים, ואתם אומרים שירה?". הבורא כאב את כאבם של המצרים, כמו שלבנו צריך לכאוב כאשר מישהו מה"אויבים" שלנו נהרג. שלמה המלך אמר: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" [משלי כ"ד, י"ז]. הבורא שלנו ברא את כל היצורים, ובכללם את בני כל העמים. הוא לא רוצה בהרס וחורבן של אף אחד מהם. ואנו צריכים לקחת דוגמה מהבורא, מחמלתו ומרחמיו על כולם.
המוות - תאונה מצערת לאדם וחווה אנחנו עצמנו מביאים על עצמנו את כל המלחמות. אנחנו, היהודים והערבים כאחד. המנהיגים שלנו צריכים להתעלות מעל עצמם ולדבר שלום, ולא להטיף למלחמה. ועם זאת לא שמעתי מעולם עד כה מנהיג ישראלי המטיף למוות בשם אלוקים. היו הטפות כאלה מצד גורמים דתיים מסוימים בתקופה שלפני רצח רבין, וכולנו ראינו כיצד גרם הדבר לכך שאנשים מסוימים חשבו, וחושבים עד היום, שמותר לרצוח מנהיג אם מעשיו לא מוצאים חן בעינינו.
ביום שנרצח רבין ידעתי שנפל דבר: ידעתי שכל שיטות הדמוקרטיה קורסות, ואנשים מרשים לעצמם לקחת את הדין בידיים, כמו במערב הפרוע, ולרצוח אנשים בלי חשבון. אסור שזה יקרה. ואסור שיקרה מה שקורה עכשיו: חבר כנסת ערבי שקיבל מנדט מבוחריו שהם תושבי מדינת ישראל ומקבל משכורת נכבדה ומעמד נכבד, משבח ומהלל את רוצחי תושבי המדינה הזו. זה אבסורד שאין כדוגמתו, המוכיח עד כמה מבולבל המצב בו אנו נמצאים, מצב שגורם לאנשים משני הצדדים להצדיק רצח בשם האל, שמהותו הוא חיים, לא מוות.
אסור לנו לשכוח שנולדנו כדי לחיות, ולא כדי למות. המוות הוא תאונה מצערת שקרתה לאדם הראשון ולחווה אמנו, ואנו משלמים עליה את המחיר עד היום. אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, דוד ויוסף, שרה, רבקה, לאה ורחל, מוחמד וישו, הנביאים והחכמים והצדיקים שבכל הדתות, כולם עבדו קשה כדי לתקן את הטעות הזו, ועלינו להשלים את העבודה שלהם. אבל לא על-ידי הטפה לרצח של אנשים אחרים, אלא על-ידי כך שנצליח לראות בכל אדם את ניצוץ הבורא שבו, ונלך איש לקראת רעהו כדי לחיות בשלום איש עם רעהו.
גבולות המדינה אינם חשובים. חשוב יותר שנחיה בשלום. אם נחיה בשלום ונכבד איש את רעהו, הגבולות לא יהיו חשובים, רק האדם השני שעומד מולנו. אם נרצה שלאדם השני, בן העם השני, יהיה טוב כמו שיהיה לנו, נמצא כבר גבולות שמקובלים על שני הצדדים ונמצא דרכים לחיות בשלום. עלינו רק לכבד מה שהבורא רוצה מאתנו: ובחרתם בחיים.