על פניו, מינוי שופטים עמיתים מבין השופטים שיצאו לגמלאות, הוא רעיון טוב. במאה ה-21, גיל 70 אינו גיל מופלג ורבים ממשיכים לעבוד ולפעול במלוא המרץ עוד שנים לא מעטות. שיפוט אינו מצריך מאמץ פיזי ויש בו יתרון גדול לניסיון, כך שהמערכת יכולה לצאת נשכרת מכך ששופטים אלו יתרמו לה עוד כמה שנים. אין גם להתעלם מן העובדה, שיש בכך סיוע להקלת העומס הבלתי-נסבל בו מצויים בתי המשפט.
אבל, אחרי הצדדים החיוביים הללו, התחושה עדיין לא נוחה. מבחינה פרוצדורלית, ההצעה הזאת נראית כמו עקיפה של החוק הקיים, הקובע ששופטים יפרשו בגיל 70. במקום לשנות את גיל הפרישה או להגמיש אותו, באים ואומרים: יהיו שופטים שיוכלו להמשיך לכהן - חלקם עד גיל 75, חלקם אפילו עד גיל 80. מה יהיו הקריטריונים? החוק סותם ואינו מפרש. בעוד אנחנו יודעים מה דרישות המינימום משופט שנכנס למערכת, אין לנו כל דרך לדעת כיצד ייבחרו אלו שיוכלו להמשיך בה מעבר לגיל הקבוע בחוק. הדבר פותח פתח לעסקות מתחת לשולחן ומאחורי הקלעים, תוך פגיעה בעיקרון היסוד של שוויון.
משאירים את הזוטרים ביותר מבחינה מהותית, קיים חשש כבד שמי שיישארו במערכת לא יהיו בהכרח השופטים המוצלחים ביותר, בלשון המעטה. שופטים טובים שיוצאים לגמלאות, מוצאים את עצמם עד מהרה עסוקים בבוררויות, בגישורים, בפעילות ציבורית או בהוראה. מי שיהיו לו אפשרויות תעסוקה כאלו, שהן הרבה יותר מכניסות והרבה פחות מלחיצות, לא ירצה להמשיך בשיפוט. לכן, על דרך האלמינציה, התוצאה תהיה ששופטים שבעצם צריך להגיד עליהם "ברוך שפטרנו" - הם אלו שישפטו עוד ארבע או שבע שנים.
רמז ברור לכך ניתן למצוא בכך שהחוק מדבר על תקופות כהונה ארוכות יותר בבתי המשפט הנמוכים ביותר - המקומיים ולתביעות קטנות. סביר להניח, שמי שיצא לפנסיה מבתי משפט אלו, אינו בדיוק המבריק והיעיל שבין שופטי ישראל. מכאן סביר להניח, שאין לו יותר מדי אפשרויות לאחר שיפשוט את הגלימה - ולכן המערכת באה לקראתו ומוכנה לתת לו עוד שבע שנים של שיפוט ואף לאפשר לו לחגוג את יום הולדתו ה-80 בטרם יפרוש סופית.
גם הנימוק של הקלה על העומס אינו משכנע. על-פי דברי ההסבר לחוק, במשך ארבע שנים מונו ארבעה שופטים עמיתים בבתי המשפט לתביעות קטנות והם סגרו 6,500 תיקים. זה אומר 1,600 תיקים לכל שופט או 400 תיקים לשנה - מספר נמוך מאוד כאשר מדובר בתביעות קטנות (ומה שאולי מהווה עוד הוכחה לכך שהשופטים העמיתים אינם הדובדבן שבקצפת).
השופט יחליט אם הוא בניגוד עניינים סעיף בעייתי מאוד הוא זה המתיר לשופט עמית לכהן במשרה חלקית. אומנם נאסר עליו לעסוק בכל עיסוק שעלול להביא לניגודי עניינים, אך מי יפקח על כך? כאשר אנחנו נכנסים היום לאולמו של שופט, אנו יודעים שזהו עיסוקו היחיד (למעט אולי הוראה וכתיבה). אך שופט עמית יוכל לעסוק גם בבוררויות/גישורים/פישורים, והללו מתנהלים תמיד ללא פרסום. וכך, לא נוכל אלא לסמוך על שיקול דעתו של השופט עצמו, שיברר וישקול ויחליט בעצמו לגבי עצמו, האם עיסוק צדדי שלו מהווה
ניגוד עניינים להיותו שופט. ועוד: איזו עבודה יעשה השופט העמית קודם - את הפרטית או את השיפוטית? זוהי כמובן שאלה רטורית, כי התשובה מובנת מאליה.
בשורה התחתונה, התחושה היא ש"מסדרים עבודה לחבר'ה". גם כיום תקופת הכהונה של שופטי ישראל ארוכה בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, ויכולה להגיע ל-30 ואף ל-35 שנה. להוסיף לזה עוד כמה שנים, כאשר כאמור סביר להניח שניתקע עם השופטים הפחות טובים במערכת - זו ממש לא בשורה משמחת.
במבט רחב יותר, ההצעה הזו מצטרפת לשורה של יוזמות שהופכות את השופטים לבעלי מעמד מורם מעם, בניגוד לעקרונות השוויון המצויים תמיד בפיהם. כך למשל הצעת החוק לפיה ייאסר פרסום של תלונות המוגשות נגד שופטים (קראתם נכון: האיסור יוטל על אמצעי התקשורת). כך למשל בקשתה של נציגות השופטים ליצור תור מיוחד לשופטים בנתב"ג, כדי שלא ייתקלו במי שנשפטו על ידם. לזה צריך לצרף את הביטחון התעסוקתי היחיד במינו של השופטים, את הפנסיה הנדיבה הניתנת להם ואת ההטבות החומריות האחרות (כגון טיפול רפואי ללא הגבלה). אחרי כל אלו, פלא שהציבור מרגיש מנוכר למערכת בתי המשפט? פלא שהאמון בה מתדרדר מיום ליום? פלא שיש המחפשים תחליפים לא לגמרי חוקיים? ממש לא.