הרמטכ"ל של מדינת ישראל, בנימין גנץ, הוא רמטכ"ל כלבבנו.
הרמטכ"ל שלנו, המצביא הראשי של מדינת ישראל, הוא רמטכ"ל קר רוח, שפקודותיו מאוד ברורות. הוא רמטכ"ל שנמצא עם הצוותים בתחקירים לפני מבצע, מכיר אישית כל לוחם, ומקבל את הלוחמים כשהם חוזרים.
הרמטכ"ל שלנו מאמין בשיתוף ובסיעור מוחות. הוא מקיים "משחק חשיבה" לפני כל "משחק מלחמה", ורק בסוף את "קבוצת הפקודות". הוא אדם שמכבד את הדעה של אלופי המטכ"ל, מפקדי צה"ל ולוחמיו, ומקבל את העיקרון שלא כל הפתרונות אצלו.
הרמטכ"ל שלנו איננו מתפתה למושגים של יחסי ציבור, ואינו רואה בהכרעה תדמיתית, או כפי שמכנים אותה הכרעה תודעתית, הכרעה אמיתית. הוא אינו מעוניין בצריבה או בשחיקה. הוא מעוניין בניצחון, כלומר בהכרעה אסטרטגית.
הרמטכ"ל שלנו מכבד את קודמו ואת התחייבויות קודמו, גם אם מדובר בהתחייבויות אישיות. הוא אינו מתפתה לתרגילי מנהיגות ריקים ומיותרים. הוא לא רץ לערוף ראשים. צמרת הפיקוד שלו מקבלת ממנו גב רחב. הוא מאמין בא
נשים שמינה לפיקוד הבכיר.
הרמטכ"ל שלנו רוצה ויוצר מציאות ותרבות שיח כשהקצונה המבצעית הבכירה, הכוללת מג"דים ומח"טים, מדברת בפתיחות, מסתכלת בעיניים, מדברת ביושר. חיילים לא קופאים מפחד כשהם פוגשים בו. הוא אינו מטיל אימה יתירה על הלוחמים והמפקדים. הוא קונה את עולמו בזכות אישיותו ומקצועיותו.
הרמטכ"ל של מדינת ישראל, הוא מים שקטים חודרים עמוק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. הוא בבחינת חכם שמעשיו מרובים מדיבוריו.
הרמטכ"ל שלנו, הוא איש כלבבנו. אבל לבבנו שותת דם ממלחמות אחים ומשנאת חינם. לבבנו נחטף בידי אוליגרכיה פוסט מודרנית ליברלית קיצונית, שונאת חרדים ושונאת דתיים ובעיקר שונאת
מתנחלים. והאוליגרכיה הזאת נחושה לגרור את הצבא שלנו למלחמת תרבות, למלחמת אחים.
הרמטכ"ל שלנו, שהוא איש כלבבנו, אינו יכול להתעלם או להתכחש ולהתחמק ממלחמת התרבות הפנימית בחברה הישראלית ובצבא עצמו. במיוחד לנוכח מפת האיומים הביטחוניים העצומים הנפרשת לנגד עינינו. זו מפה המייצגת מלחמת דת בה האיסלאם הרדיקלי מנצח בגדול בזירה הפוליטית הערבית בארץ ובאזור ובעולם כולו. זו מפה בה האיסלאמיזם בונה מכפלות כוח ומשתלט על מדינות וצבאות עתירי נשק להשמדה המונית.
הצבא שלנו חייב להתחדש כולו מן המסד עד הטפחות הרמטכ"ל חייב להכריע חד-משמעית, ולהוציא את הצבא מידי הרדיקליזם הליברלי הנלחם כנגד הזהות היהודית של העם, של המדינה, ושל הצבא. אין לצבא ההגנה לישראל את הזמן ואת הכוחות להיות כלי ניגוח בידי הלובי הפמיניסטי, הלובי החילוני הרדיקלי, הלובי האנטי דתי והאנטי חרדי והאנטי מתנחלי.
שימו לב היטב. האויב המתעצם והמתגרען מולנו הינו אויב רוחני תרבותי, לא פחות משהוא אויב גרעיני לא קונבנציונלי וקונבנציונלי כאחד. למען האמת, מדובר במלחמת דת. האיסלאם יוצא למתקפה על העולם המערבי, ומדינת ישראל היא בסיס מערבי קדומני על הכוונת הראשית והראשונית. מדובר באויבים הנלחמים בנו בשם האמונה באללה והם חדורים במחויבות ונחישות מהסוג שלא ניתן למצוא אותן בקרב חילונים הכופרים באלוהי ישראל.
מול אויב הבא בשם אמונה באללה, נוכל להתמודד ולנצח רק ואך ורק, כשאנו חמושים בלכידות לאומית ובאמונה באלוהי ישראל. כך היה בעבר, כך זה בהווה, וכך זה עתיד להיות בטווח הקצר והארוך כאחד. לנשק ולציוד תהיה משמעות מכרעת רק כשרוח הלחימה באה מכוח האמונה ומכוח רוחני עליון.
ולכן, הצבא חייב להיערך מיידית, וללא כל דיחוי לקליטת גדודים רבים ככל האפשר של חרדים, חרדים לאומיים ודתיים ללא מרכאות. הצבא חייב להעניק למגויסים אלה את כל התנאים המיטביים לגיוס ולשירות מלא, על-פי תורת ישראל וההלכה בשולחן ערוך.
אסור בתכלית האיסור להתבלבל ולגמגם בנושא זה. זו הכרעה אסטרטגית שהרמטכ"ל חייב לקבלה, ולבחור חד-משמעית. הוא אינו יכול לפסוח על שני הסעיפים. הצבא של עם ישראל חייב לבחור בזהות יהודית רוחנית המהווה חוליה בשרשרת הדורות, בבחינת והיה מחנך טהור. הרמטכ"ל חייב לגלות
מנהיגות יהודית, גם במקום שהרבצ"ר לא מוסמך או לא מסוגל, או לא מזהה את האתגר.
הרמטכ"ל נמצא בצומת הכרעה היסטורית בתולדות עם ישראל. האויב הערבי מכריח אותנו לבחור בין כפירה לבין אמונה. בין התכחשות לזהות היהודית לבין נאמנות מוחלטת לה. אין מקום בצבא ההגנה לישראל למחלוקות סביב קמפיינים וברווזים עיתונאיים כמו "הדרת נשים מהמרחב הציבורי". שירת נשים אינה תפקיד מבצעי שחיי עם ישראל תלויים בו. תפילת יזכור אינה טקסט חילוני. אסור להתבלבל כאן לרגע. ניצחוננו תלוי בלכידותנו סביב תרבותנו היהודית, וכאן יש ללכת לחומרה.
רוח צה"ל כיום איננה יכולה להסתפק ברוח הפלמ"ח. גם לא ברוח האצ"ל והלח"י. היא חייבת להיות רוח של שלומי אמוני ישראל יחד עם הנפש המתוקנת של יהודי ישראלי פטריוטי. פטריוטיזם אינה מילה גסה, היא פשוט איננה מספיקה יותר. הרוח אליה עלינו להתחבר כעת, הינה רוחו של דוד בן ישי מלך ישראל.
הצבא שלנו הוא צבא יהודי. נקודה. הוא צבא שקציניו ומפקדיו הטובים ביותר והנאמנים ביותר, אינם רק המקצועיים ביותר, אלא אלה שהם מלאי אמונה באלוהים, באלוהי ישראל, ואוהבי תורה ואוהבי לומדיה ומקיימיה. האגו החילוני חייב לפנות מקום ולהעניק את המושכות לטוב ממנו ולראוי ממנו. מלחמות האגו בצבא חייבות להסתיים מיידית, ורק הכרעה תרבותית יהודית רוחנית לאומית יכולה לשים לכך קץ.
הצבא שלנו חייב להתחדש כולו מן המסד עד הטפחות. זו התחדשות רוחנית יהודית. זהו האתגר האמיתי ובו תלויה אחדותנו ולכידותנו הלאומית, ובו תלוי ניצחוננו במלחמת הדת היוצאת נגדנו ונגד בני בריתנו.
הרמטכ"ל שלנו, הוא איש כלבבנו. האם ייענה לאתגר האסטרטגי האמיתי? האם יגלה מנהיגות יהודית אמיתית ויחבר את הצבא למקור כוחו הרוחני העצום? האם הצבא בראשותו יקרא בשם השם המפורש? רק בשם השם המפורש עם ישראל ינצח. זו ההכרעה האסטרטגית האמיתית.