"העורך הציבורי", שהוא המקביל לנציב התלונות של ה"ניו-יורק טיימס", עורר השבוע סערה בתקשורת כשהטיל ספק באחריותה ומחויבותה של העיתונות להוציא את האמת לאור. ארתור בריסביין העלה את הנושא, כשתהה אם זה אכן הולם שעיתונאי אובייקטיבי "ייקח צד" ויציין כי מישהו שיקר. הוא אף העלה את הסברה כי מי שמצביע על שקר הוא למעשה "ויג'ילנטי", כלומר נוטל לידיו את החוק כדי לשמור על האמת.
ברשימה שצירפה לטור של בריסביין, ציינה ג'יל אברמסון, עורכת ראשית בעיתון כי מאמרו של בריסביין היה מענה לשאלה "האם על הטיימס בעמודי החדשות, להפריך יותר באגרסיביות 'עובדות' שמובאות על-ידי אנשים בחדשות, כאשר אלו מוטלות בספק". לדברי אברמסון, "כמה מהקולות הדורשים 'עובדות' רק רוצים לשמוע את הגירסה שלהם לעובדות". המסקנה היא שגם גוף חדשותי ענקי כמו הניו-יורק טיימס אינו רואה עוד את האובייקטיביות כחובה אתית.
הוויכוח בניו-יורק טיימס צפוי לגלוש גם לישראל, וכמה עיתונאים מוטים "משלנו" יקפצו על ההזדמנות "להוכיח" כי התנהגותם כבר אינה נחשבת בלתי אתית או בלתי מקצועית. אך בעוד שהטיימס הוא עיתון פרטי, מרבית כלי התקשורת האלקטרוניים בישראל מוסדרים בחוק. בישראל ישנם קודים אתיים בעלי מעמד של חקיקת משנה וגם של חוק הסותרים בבירור את נקודת המבט הפוסט-מודרניסטית הבאה לידי ביטוי בדבריו של בריסביין בישראל השאלה אינה עולה במישור העקרוני, אלא במישור המעשי, כלומר האם הרגולטורים ונציבי פניות הציבור בגופי התקשורת הישראלים ימשיכו בהתנהלותם הרגילה - שמפקירה את חובתם, כאשר האיום החדש הזה מתרגש עלינו.
על שלושת גופי התקשורת הגדולים -
רשות השידור,
הרשות השנייה וגל"צ - הכוללים שלושה ערוצי טלוויזיה ומעל 20 תחנות רדיו - מפקחים אלישע שפיגלמן (רשות השידור), דוד רגב, שהחליף לאחרונה את
גיורא רוזן (הרשות השנייה) ועודד לוינסון (גל"צ). כל השלושה הם בעלי רקע עיתונאי.
ניגוד עניינים לוינסון משמש הן כממונה על פניות הציבור והן כעובד התחנה, כמנחה תוכנית כלכלית של גל"צ, מצב היוצר ניגוד אינטרסים. רוזן החל בשנה האחרונה לשמש מנכ"ל "מנהיגות אזרחית" בעודו ממשיך בתפקידו במשרה חלקית גם כנציב של הרשות השנייה. ושוב, נוצר
ניגוד עניינים, היות שהארגונים המיוצגים בעמותה שלו מופיעים לא פעם בחדשות.
אולם, הבעיה המרכזית היא חוסר יעילותם של מפקחים אלה על האתיקה בתקשורת. החלטותיהם מעוררות לא פעם תהיות, וגם כאשר הם מצדיקים תלונה, ניכר שחסרים להם הכלים או הרצון כדי לפעול לתיקון העוולות. לא פעם גם מדובר בזמן תגובה איטי במיוחד שלהם.
ניתן למצוא שפע של דוגמאות לכך. לפני ימים אחדים סיפר אוהד חמו מערוץ 10 לצופיו כי הימין הקיצוני העלה תמונה של קצין צה"ל שראשו הוחלף בפוטושופ בראש של כלב. הכעס והגועל היו ברורים לכולם. אך מתברר כי התמונה היא בת שלוש שנים הלקוחה מחשבון פייסבוק המציג אלבום פורים של חיילים, אשר אין בינו לבין "הימין הקיצוני" כל קשר. המגישה
יונית לוי הבהירה זאת חלקית בשידור, אך לא התנצלה על כך. האומבודסמן לא הורה על בדיקת התנהלותו של מר חמו נוכח עבודתו העיתונאית הפגומה, והרשות לא נזפה בו בפומבי. נשיאה באחריות בתקשורת? אין סיכוי!
במוצאי שבת, לילה לאחר הטבח של משפחת פוגל באיתמר, הרדיו הצבאי המשיך במתכונתו הרגילה, שכללה תוכנית הומוריסטית. תלונה בעניין נענתה לבסוף על-ידי לוינסון, לאחר תזכורות חוזרות ונישנות בנושא ורק אחרי שלושה חודשים. וכדי להוסיף שמן למדורה, הצדיק לוינסון את החלטת התחנה, בטענה שסקר שנעשה לפני מספר שנים הראה כי הציבור אינו רוצה שינוי בלוח השידורים במקרים כאלה...
בשנה שעברה, משדר לכבוד ט"ו בשבט שנערך ברדיו הצבאי בצהרי יום, עסק בהרחבה ובנימה חיובית ב"צמחים מרחיבי תודעה". תלונה שהוגשה בנושא טענה כי בתחנה כמו גל"צ, אין להתיר אפילו שבריר של תמיכה בצריכת סמים, ודאי נוכח מאבקו של הצבא בתופעה. אולם לוינסון טען כי הכל נאמר בהומור, אך הוסיף כי התחנה מתנצלת אם הבדיחה לא הובנה כראוי.
כאשר אומבודסמן יודע שתלונה היא מוצדקת, אך מסיבה זו או אחרת אינו מעוניין להודות בכך, הנוהל הסטנדרטי הוא להתעלם מאותו חלק של התלונה המסב אי-נוחות. ב-11 בנובמבר ניהל
אריה גולן ראיון ארוך עם עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין" הפוסט-ציוני. במונולוג ארוך הסביר ספרד כי טענת המתנחלים שאדמותיהם אינן שייכות לפלשתינים הינה רק "רעש לבן". מר גולן המשיך בראיון עם איתן ברוש, הפקיד האחראי מטעם משרד הביטחון לפינוי מאחזים ויישובים ביהודה ושומרון, ואילו לנציג המתנחלים לא ניתנה אפשרות להציג את עמדתם. במשרד הנציב התעלמו מן התלונה על ההתנהלות.
כמובן, לא כל תלונה היא נכונה או צודקת. צופים ומאזינים לפעמים טועים בהבנת מה שהם ראו או שמעו. אך שילוב בין פיקוח חלש וענישה בלתי אפקטיבית ובין בעלויות צולבות שוחקת את איכות החדשות שאנו צורכים. הגיעה השעה שהמשגיחים יעשו את העבודה שעליה משלמים להם: ביקורת התקשורת, ולא הגנה עליה.