בג"ץ עושה צעד נוסף בהשתלטות האנטי-דמוקרטית של הדרג הפקידותי על השלטון בישראל. אחרי שהיועצים המשפטיים הפכו לשליטים בפועל של המדינה, קובע (יום א', 29.1.12) בג"ץ: גם לוועדת איתור, המורכבת כולה מפקידים, יש יותר כוח מאשר לנבחרי העם.
להמלצתה של ועדת איתור יש משקל כבד וכמעט מכריע - זוהי נקודת המוצא של השופטים
אליעזר ריבלין,
עוזי פוגלמן ו
אליקים רובינשטיין, בהחליטם לכפות על שר האוצר להציע לממשלה למנות את משה אשר למנהל רשות המיסים. ההחלטה הזו - שהיא חזרה והעצמה של החלטות קודמות שיצאו מלפני בית המשפט העליון - מגמדת את התוצאה המעשית המיידית שלה, משום שהיא הופכת את השרים לחותמת גומי של פקידיהם באחד התפקידים החשובים ביותר שהטיל עליהם המחוקק: מינויים בכירים.
מה שיקרה מעתה הוא, שקבוצת פקידים הם שיקבעו מי יהיה הפקיד הבכיר הבא. השר יצטרך להציג נימוקים כבדים במיוחד כדי שיהיה לו סיכוי לשכנע את בג"ץ מדוע להתיר לו לסטות מהמלצתם זו של הפקידים. ומדוע? - משום שנקודת המוצא היא שהכל שפיט ובית המשפט יכול להתערב גם במינויים שהם לב-ליבה של סמכות הרשות המבצעת. ומשום שנקודת מוצא שנייה היא, שהפקידים רוצים רק את טובת הציבור, בעוד לשרים יש במקרה הטוב גם שיקולים זרים, ובמקרה הגרוע - רק שיקולים זרים.
כיצד יצביע שטייניץ? קודם כל, זה לא נכון. הרי גם הפקידים המאיישים את ועדות האיתור הם בני אדם, גם להם יש אהבות ושנאות, גם להם יש חשבונות של נקמות עבר ותפקידי עתיד. שנית ועיקרית: כל זמן שאנו חיים בשלטון דמוקרטי - יהיו פוליטיקאים ויהיו להם שיקולים משיקולים שונים, שלא כולם בהכרח זכים וטהורים. אך כל עוד שיקולים אלו אינם גובלים בפלילים (הפרת אמונים, למשל), מותר להם לשקול אותם. להעביר את השליטה מידי הנבחרים לידי הפקידים - זו רעה חולה הרבה יותר גדולה מכפי שיכולים לגרום שיקולים זרים של הנבחרים.
עכשיו תראו את האבסורד:
יובל שטייניץ חויב להמליץ לממשלה על מועמד שהוא אינו רוצה בו, ולמעשה יש ניסיון של בג"ץ להכריח את השר לעבוד בעל כורחו עם אחד הפקידים הבכירים ביותר במשרדו. ומה יעשה שטייניץ כאשר הממשלה תצביע על המינוי? האם יצביע נגד ההמלצה שנכפתה עליו, או שייאלץ לפעול בצביעות ולהצביע בעד מועמד שאינו רוצה? ומה יעשו יתר השרים? האם יפעלו לפי ההמלצה הרשמית של השר או לפי מה שהם יודעים היטב שהוא רצונו האמיתי? מובן שבדיוק אותה בעיה תתעורר בכל מקרה בעתיד, בו יעז השר לומר שיש לו דעה משלו.
למה רק מועמד אחד? מה שמביא אותנו לעוד ליקוי בסיסי. מדוע ועדת האיתור המליצה לשטייניץ על מועמד אחד בלבד? מדוע חבריה, בראשות חיים שני, העזו מלכתחילה להפוך את השר לחותמת גומי? כדאי להיזכר בביקורתה הנוקבת של
ועדת וינוגרד על
דן חלוץ, שבמלחמת לבנון השנייה הגיש לממשלה דרך פעולה אחת ואמר: take it or leave it. נכון שלא מדובר במלחמה, אך העיקרון חייב להיות זהה: שרים צריכים לקבל לכל הפחות שתי דרכי פעולה ולהכריע ביניהן.
כל זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה. אחרי שבג"ץ אותת לפקידים שעל פיהם ישק דבר, אחרי שבג"ץ נטל מנבחרי הציבור עוד סמכות והעביר אותה לידי הפקידים הממונים - הכיוון של המדרון הזה הוא רק אחד: לתהום של ריסוק הדמוקרטיה.
