סוכני אלוהים משתלטים על צה"ל

מסכן הרמטכ"ל בני גנץ. שלא בטובתו, וכנראה שעוד בטרם מונה לרמטכ"ל, השתלטו "סוכני אלוהים" על צה"ל ועושים בו כברכושם הפרטי. דוגמה עגומה ביותר להפרדת הרשויות - האלוהית והצבאית - ניתן למצוא במכתב ששיגר אל הרמטכ"ל טיס קרב במילואים של חיל האוויר המספר את הסיפור המבהיל הבא שעליו מדווח אמיר אורן (הארץ 29.1.12): "בראש השנה ביקרנו את בננו (המשרת בבסיס חיל האוויר) כאשר 'סגר' בחג. ישבנו על המדשאה הקטנה בכניסה לבסיס, סעדנו, דיברנו ולפתע צד את עיני מראה מוזר. מתוך הבסיס צועד נמרצות, לעבר עמדת הש"ג, בלבוש שחור עם מגבעת, מה שהייתי מתאר כלבוש של חסיד, של חרדי, גבר עם שופר גדול בידו. בהגיעו לשער הבסיס הוא תוקע בשופר בגאווה, כאילו מצהיר, זאת הממלכה שלנו. זה צבא של אלוהים. נדהמתי ושאלתי את בני, מה קורה פה? מי זה? 'זה רב הבסיס' באה התשובה התמימה. ואני הופתעתי שוב מכך שבכלל יש דבר כזה בצה"ל, שמטייל לו רב, בלבוש אזרחי, בתוך בסיס של צה"ל". אילו אני הרמטכ"ל גנץ הייתי נוסע אישית אל הבסיס המדובר, כשאלי נלווית מפקדת אגף כוח אדם האלוף אורנה ברביבאי, ומזמן אלי לשיחת בירור משותפת ונוקבת את מפקד חיל אוויר, את מפקד הבסיס וכמובן את הרב, כדי לנסות ולהבין את הדברים הבאים:

• האם הרב מגויס לצה"ל, בשירות חובה או בקבע, מי משלם את משכורתו, וממי הוא מקבל את הוראותיו.

• מדוע הרב אינו לובש מדי צה"ל, כמו כל אחד מחיילי הבסיס, כפי שמחייבות פקודות מטכ"ל.

• האם הרב הוא רק אזרח מתנדב ועל כן מותר לו ללבוש בגדים אזרחיים בעת מילוי תפקידו.

• מה צריכה להביע תקיעת השופר בשער המחנה - האם משמעותה כי התרועה מבהירה לכל באי עולם כי זה קול השכינה שעל-פי מצוותה חייבים כל המגויסים לנהוג בקלה כחמורה.

ואחרי שהייתי מקיים את הבירור עד תום, ותובע הסברים על הסמכויות ותנאי השירות של הרבנים בחיל האוויר, הייתי מודיע למפקד החיל כך: בחיל שאתה מפקדו ינהגו כולם רק על-פי פקודות הצבא, ללא יוצא מן הכלל. מי שיפר את הוראתי זו - ייחשב לאישיות בלתי רצויה וישוחרר מיידית מן הצבא. ואם הוראתי זו לא תקוים במלואה, ניתן להתלונן עלי בפני שר הביטחון ו/או ראש הממשלה, או באמצעות פנייה כתובה לרב הראשי של צה"ל, או לרב שמטעם מפלגתו מונו הרבנים האלה.

צה"ל בדרך להפוך לעושה דברו של אלוהים

הרמטכ"ל גנץ אינו אמור להיות שומר הכשרות של צה"ל, אבל ההשתלטות של שליחי הקדוש ברוך הוא על אורחו ופועלו של הצבא, ללא הבהרה חד-משמעית מי הוא מקור הסמכות בצבא - עלולה להפוך את צה"ל לעושה דברו של אלוהים שבשמים ולא לעושה דברם של השלטונות הדמוקרטיים הנבחרים. האירוע שאותו מתאר אמיר אורן אינו יחיד במינו. מדי יום ניתן לגלות תופעות חמורות של השתלטות הסמכות הרבנית על צה"ל. דוגמה נוספת לסחף הרבני, מצאתי במעריב (29.1.12) בידיעה המתארת אירוע חמור ביותר על כך שרבנים מנעו מהאלוף אורנה ברביבאי להיפגש ולשוחח עם לוחמים חרדים, רק כיוון שהיא אשה. מסתבר כי מפקד הגדוד, סגן אלוף עמיחי סגל, רצה שברביבאי שהגיעה לביקור עבודה תשוחח עם חיילים ולא רק עם הסגל הפיקודי. אבל מה שהמפקד רצה - לא יצא. הרב של הגדוד סרן אריאל אליהו וגם "הרב שמלווה את הגדוד" הרב יצחק בר חיים, התנגדו לכך ודעתם היא שהתקבלה. הרב אליהו אף הגדיל לעשות כאשר התגאה בפני מקורביו כי המג"ד התווכח איתו שבועיים על אפשרות קיום המפגש עם הלוחמים ולא רק עם מפקדיהם ו"אני הסברתי לו שאנחנו עומדים בפקודות אחת לאחת ולא סוטים מהן סנטימטר". במאמר מוסגר יש מקום לשאול מה בדיוק משמעותו של התפקיד "הרב שמלווה את הגדוד? האם לכל גדוד חרדי בצה"ל יש שני רבנים? המשמעות של האירועים האלה אחת: בצה"ל כיום קיימות שתי סמכויות. האחת - הצבאית. השנייה - הרבנית. וברור כי פרט לעת מלחמה כוחה של הסמכות הרבנית-תורנית גובר על זו הצבאית. אם רב-אלוף גנץ לא יעשה מעשה נחרץ ויתווה את הגבולות הברורים באורח חד-משמעי, לא ירחק היום ובו על-פי דרישת רבנים צבאיים הוא עצמו יחויב לחבוש כיפה בכל מקום שבו ישהה, אולי אפילו מתחת לכובע הפלדה שייאלץ לחבוש בעיתות קרב. ומדוע, בעצם שלא יחויב הרמטכ"ל להשמיע את הברכה הקצרה "ברוך שעשה אותנו נקבים נקבים, חלולים חלולים" כל אימת שייאלץ להתפנות לשירותים.