ההדלפות מדוח
מבקר המדינה על האסון בכרמל האמור להתפרסם בתקופה הקרובה, היו סוג של בלון ניסוי כדי לבחון את התגובות האפשריות של המעורבים. לפרשה זו היבטים רבים שיש לחקור אותם ואין כלל וודאות שבתקופה כה קצרה, מאז האסון ועד היום, ניתן באמת ללמוד את כל אשר אירע. יחד עם זאת, מעניינת מאוד התייחסותם של השרי האוצר והפנים לאותן ההדלפות, ולא פחות מכך, של ראש הממשלה. בפעם המי יודע כמה, שוב נחשפת מול עינינו המשתאות, זילות המושג אחריות אישית, מיניסטריאלית וקולקטיבית.
גם אם ינסו אינטרסנטים כאלה ואחרים לסתור את מה שקובע חוק יסוד: הממשלה , קרי שהממשלה נושאת באחריות קולקטיבית בכל הנושאים בהם היא עוסקת, וכל שר נושא באחריות אישית על הנעשה במשרדו, מלאכתם לא תצלח. למען האמת, אין צורך אפילו בחוק כי הרי השכל הישר אומר ששר המחזיק בידיו סמכויות כה רבות אינו יכול למשוך את ידיו כאשר מתברר שבמשרדו קורה אסון. מי שמבקש שררה, מי שרוצה לכהן כשר, חייב לדעת שלצד הסמכויות העצומות שיש בידיו, ישנה גם אחריות אישית . נכון ששר אינו מסוגל להשתלט על כל פרט קטן, לכן הדרגים שמתחתיו חייבים לשאת באחריות. אסון הכרמל איננו כשל קטן אלא כשל של מדיניות כוללת, יותר נכון של הזנחה פושעת, שהובילה לאסון הנוראי.
בסוג כזה של כשל, השרים אחראיים, ובעצם כל הממשלה. אף אחד לא ביקש משר הפנים או משר האוצר לנסוע בכבאית ולכבות את השריפה. בכלל אמירה בסוג זה היא לעג לרש, אפילו ביזיון הנספים. שר הפנים כן אחראי לכך שמערך הכבאות נתגלה כמומיה, כארגון המזכיר את תקופת האבן: כבאיות בלתי ראויות לשימוש, הכשרה כושלת של הכבאים, היעדר מערך כבאות ארצי ומדיניות תפעול המכבדת את אזרחי ישראל. לכל אלה מי אחראי אם לא שר הפנים? למה דומה הדבר? אם נניח שצה"ל היה מתגלה כחסר יכולת למלא את ייעודו, (דבר שאינו יכול לקרות בישראל!), האם שר הביטחון יכול היה לבוא ולטעון שאיננו אחראי לכשל הזה? וודאי שלא. אם היה מתברר, חלילה, שמאגרי הנפט ודלק ריקים לחלוטין או שחברת החשמל אינה מסוגלת לספק את צריכת החשמל לישראל, האם שר התשתיות יכול היה לבוא ולטעון שאיננו אחראי לכך?
על מי האחריות? אין כאן עניין של כשל בתרגיל צבאי זה או אחר או הפסקת חשמל בעיר מסוימת לשעות רבות, אלא הדוגמאות ממחישות כשל במדיניות ופיקוח המהווים בסיס לפעילותו של כל שר ושל הממשלה כולה. שר הפנים, אלי ישיש טוען, חזור וטעון, שכל רצונותיו להבריא את מערך הכבאות על-ידי השקעה מתאימה, נתקלו בקירות משרד האוצר. בסיר להניח שהוא איננו מטעה. במצב זה לשר ישנן שתי ברירות: או שהוא ממשיך להיות שר וממילא יישא באחריות בעת אסון, או שמא עליו להתפטר. כן, להתפטר, במיוחד אם השר מזהה סכנת נפשות ממשית. הדעת אינה סובלת הסברים של דרשתי, התאמצתי, לא קיבלתי, ובכל זאת נשארתי שר אך האחריות איננה עלי.
גם שר האוצר שסירב לתקצב את שירותי ההצלה, שלא דאג לפקח על הנעשה במערך ההצלה בישראל חייב, לתת את הדין. זאת אחריותו, כמו גם של הממשלה כולה. שר הפנים אמר זאת מפורשות: האוצר סירב לכל בקשה שלי לתקצב ולצייד את מערך הכבאות. אז איך שר האוצר איננו אחראי?
למען ההגינות, יש לציין שאין זו הפעם הראשונה ששר בורח מאחריותו לאסונות , והשר ישי והשר שטייניץ מחקים היטב שרים רבים מאוד שעשו זאת בעבר ועושים זאת בהווה. תמיד הקורבנות אשמים.
למרות כל הנאמר לעיל, אל יטעה מישהו: הממשלה אינה חייבת לקבל את המסקנות מבקר המדינה, כפי שהיא אינה חייבת לקבל מסקנות ועדות החקירה השונות. ראש הממשלה הנוכחי, בדומה לראשי ממשלה אחרים, יעשה כטוב בעיניו ולפי מיטב השיקולים הפוליטיים. ועדות חקירה ממלכתיות שהן, לכאורה, הרבה יותר משמעותיות, לא גרמו לזעזועים משמעותיים. נכון שישנן דוגמאות, מעטות אמנם, לכך ששרים התפטרו או פוטרו אך אלה עשו זאת לאחר מחאות משמעותיות של הציבור.
החלטות שרי ישראל, לפעמים, הן החלטות גורליות, החלטות של חיים ומוות. השרים יודעים היטב לנצל את סמכויותיהם אך כאשר מגיעים לאחריות, היא מהם והלאה. לצערנו, זו התרבות השלטונית בישראל. סמכויות למכביר-אחריות יוק.
